עם ישראל לא פראייר. אפשר אומנם להוליך אותו שולל לאורך תקופה, הוא עשוי לקנות סיפורים יפים, אבל בסוף, כשמגיעים לרגע האמת, כולנו מחפשים את הדבר האמיתי. אותנטיות, עיניים בגובה העיניים, משהו שאי אפשר לזייף.
אבל כשמיישירים מבט ומתבוננים בלי פילטרים של יחסי ציבור - מה קיבלנו? רטוריקה נוצצת באנגלית מלוטשת, מנהיגות מנותקת שמנהלת פולחן אישיות ומנגנון שמטפח בעיקר טינה ופילוג. נתניהו לא הביא לציבור המזרחי גאווה של עשייה שורשית וממלכתית. הוא פשוט הפך את הפצעים המוצדקים של עדות המזרח לדלק פוליטי שמשרת את ההישרדות האישית שלו.
נתניהו מבין את זה מצוין, וזה מה שמכניס אותו ללחץ. נתניהו יודע להילחם ביריבים פוליטיים מה"אליטה", הוא אשף בלתייג אותם כמורמים מעם, אבל מול איזנקוט הכלים האלה נשברים. איזנקוט אינו משחק במשחקים תקשורתיים ואינו מנסה להיות "ליגה אחרת". הכוח שלו טמון בדיוק בזה שהוא מביא איתו ממלכתיות ויושרה. על פי הסקרים, הציבור מזהה את זה בבירור. בפריפריה אנשים מבינים את ההבדל בין מי שמשתמש בזהות שלהם ככלי משחק ובין מי שחי אותה.
כשאנחנו מסתכלים קדימה, המאבק אינו רק על מנדטים, אלא על הבית שלנו כאן. לישראל מגיעה מנהיגות טובה יותר. אנחנו צריכים להיגמל מהבטחות ואשליות שמטרתן לפלג אותנו. הפחד של נתניהו מול איזנקוט אינו ממהלך פוליטי - זהו פחד מכך שהציבור המזרחי והציבור הישראלי כולו יבינו שאפשר אחרת. שגאווה אמיתית לא בונים על שנאה, מסיכות ובריחה מאחריות, אלא על דוגמה אישית, שורשיות ואהבת הארץ.
התרעות פיקוד העורף