בראשית הראיון נשאל דוד על תהליך ההחלמה, והודה בכנות כואבת כי לעיתים ההתמודדות בבית קשה מנשוא: "השיקום קשה יותר מהשבי. אני מנסה להבין איך לעזור לעצמי עם כל זה. הזיכרונות תוקפים אותי בזמנים אקראיים לחלוטין. זה לא עניין של ימים טובים ורעים, אלא רגעים. שעה אחת יכולה להיות טובה ושמחה, ובשעה שאחריה אני נזכר במשהו מהשבי, חווה פלאשבקים או מתעורר מסיוטים באמצע הלילה. זה חסר יציבות לחלוטין, תהליך שלוקח זמן רב לעבד".
ניצחון דרך חגיגות החיים והמוזיקה
כלי משמעותי נוסף בהחלמתו הוא הנגינה בגיטרה. "כשאני מרגיש עצוב או מוטרד, לנגן זו אחת הדרכים הטובות ביותר לברוח מהמחשבות", הסביר. "זהו אחד הכלים הגדולים ביותר בשיקום שלי, זה תמיד גורם לי להרגיש רגוע ומשוחרר מלחצים. איני יודע מה הייתי עושה בלי המוזיקה".
"מחבלים שריריים אכלו עוגות מולנו"
החלק המטלטל ביותר בראיון נגע להרעבה השיטתית והסדיסטית שחוו החטופים. דוד שחזר את הרקע לאותו סרטון תעמולה ידוע לשמצה שזעזע את העולם: "מפקד המחבלים נכנס למנהרה, בחן את הגוף שלי ואת הגוף של חברי, וראה שאני נראה גרוע יותר. לכן הם החליטו לקחת אותי לסרטון. הם הכריחו אותי ללכת 50 מטרים כדי לחפור, ועבורי זה היה כמעט בלתי אפשרי. כמעט התמוטטתי. רק להחזיק את האת היה הדבר הפיזי הקשה ביותר שעשיתי בחיי".
דוד חשף את הטרור הפסיכולוגי שליווה את הצילומים: "הם נתנו לי קופסת שימורים רק כדי להראות למצלמה ולומר שאין אוכל בעזה בגלל ישראל, אבל ידענו שזה שקר. המחבלים ששמרו עלינו היו שמנים ושריריים. לקחו אותי לחדר שלהם ושמעתי אותם צוחקים, אוכלים עוגות ושותים תה, ממש לידנו. אין אדם נורמלי שיכול ללכת ליד שלד מהלך ולהתנהג כך. זה היה סוריאליסטי".
לדבריו, תקופות ההרעבה נמשכו חודשים ארוכים. הוא אף הכין לוח שנה מאולתר מנייר בו תיעד יום אחר יום את כמויות המזון הזעומות שקיבלו, לעיתים רק עדשים במשך ימים, ולעיתים ימים שלמים ללא מזון כלל. "מעבר לתחושה הפיזית שאתה תמיד רעב, התחושה המנטלית שאין לך שליטה על מה תאכל ומתי, היא הקשה ביותר. אתה לא יודע אם תקבל אוכל מחר או בעוד יומיים. זו כנראה ההתמודדות הקשה מכולן - המחשבה שאולי תמות מרעב".
היעדר תמיכה ואידיאולוגיית הרוע של חמאס
בנוגע לחוטפיו, לדוד אין כל אשליות והוא מתאר אידיאולוגיה רצחנית: "לא אכפת להם מעזה. אפילו הפלסטינים בעזה מפחדים מחמאס. לא אכפת להם מכלום, הם רוצים רק כוח, את ארץ ישראל, את ירושלים, ולהרוג את כל מי שכאן. חונכו לכך מילדות ואי אפשר לרצות אותם עד שיקבלו את זה".
בסיום הראיון נגע דוד במאבק השיקום מול רשויות המדינה, ואישר כי נאלץ להישען על קמפיין מימון המונים שפתחו מקורביו כדי לשלם על הטיפול הפסיכולוגי. "כרגע אין לנו מספיק עזרה", סיכם באכזבה אך בנחישות. "לא הייתי עושה זאת אם הייתה לי עזרה מספקת. המסר שלי לשורדים אחרים הוא שכאשר אתם בנקודה הנמוכה ביותר, זה הזמן המושלם לא לוותר, לא לתת למצב לשבור אתכם - משם מגיעה נקודת המפנה".
התרעות פיקוד העורף