שלוש שנים של מלחמה מול שבע חזיתות הרגילו אותנו לחשוב על המזרח התיכון במונחים בינאריים: בעלי ברית מול אויבים. אלא שטורקיה של ארדואן אינה נכנסת בנוחות לאף אחת מהקטגוריות.
אבל טורקיה גם אינה איראן. היא חברה בברית נאט"ו, מחזיקה בצבא השני בגודלו בברית ומנהלת מערכת יחסים עמוקה עם ארצות הברית. המחשבה שהאתגר הטורקי ייפתר באמצעות הרתעה צבאית בלבד מחמיצה חלק גדול מהתמונה. ישראל צריכה להתכונן ביטחונית לאפשרות של התנגשות עם אנקרה - ובמקביל לפעול כדי לבלום אותה מדינית.
ודווקא כאן מסתתרת הזדמנות שישראל כמעט אינה מנצלת: האיום הטורקי יכול להפוך לבסיס לאינטרס משותף חדש עם המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית.
בקרב הדמוקרטים, לעומת זאת, היחס לנשיא הטורקי חשדני בהרבה נוכח הפגיעה המתמשכת בחופש העיתונות, רדיפת יריבים פוליטיים, החלשת מערכת המשפט והכרסום בדמוקרטיה הטורקית. כל אלו הופכים את ארדואן לדמות שמעוררת התנגדות עמוקה בחלקים משמעותיים של המפלגה.
בשיחות שקיימתי עם גורמים דמוקרטיים בכירים בוושינגטון עולה שגם במישור האזורי קיימת דאגה מהעמקת ההשפעה הטורקית, ובמיוחד מהאפשרות שטורקיה תהפוך לשחקנית דומיננטית ברצועת עזה. הקשרים ארוכי השנים בין אנקרה לחמאס והעוינות החריפה של ארדואן כלפי ישראל הופכים נוכחות טורקית משמעותית ברצועה לסיכון ביטחוני כאן בישראל. מנקודת מבט דמוקרטית, החשש רחב אף יותר - מהכנסת כוח נוסף שמקדם סדר יום משלו לזירה שגם כך מתקשה להתייצב.
החפיפה בין האינטרסים שלנו ושלהם אינה מושלמת, והיא גם לא צריכה להיות. שותפים פוליטיים אינם חייבים להסכים על הכול כדי לעבוד יחד; הם צריכים לזהות את המקומות שבהם יש ערך לשילוב כוחות.
פה בדיוק טמונה ההזדמנות של ירושלים. במשך שנים היחסים בין ישראל למפלגה הדמוקרטית נשענו לא רק על אינטרסים ביטחוניים, אלא גם על תחושה אמיתית שותפות ערכית: לשלטון החוק, למוסדות עצמאיים, לחופש הביטוי ולזכויות אדם. דווקא מול ארדואן, שהופך לסמל של נסיגה דמוקרטית לטובת משטר יחיד, נוצר מקום שבו האינטרס הישראלי והשפה הערכית הדמוקרטית יכולים שוב להיפגש.
במקום להגיע לוושינגטון עם רשימות בקשות לתמיכה בעמדה ישראלית, ירושלים יכולה להציע מדיניות משותפת: לצמצם את ההשפעה הטורקית בסוריה ובעזה ולחזק שחקנים אזוריים שיש להם אינטרס ביציבות. בעזה, למשל, ישראל צריכה להפסיק להסתפק באמירה את מי היא אינה מוכנה לראות ביום שאחרי ולהתחיל להציע חלופה, באמצעות שותפות עם מדינות ערביות שאינן מעוניינות בחיזוק חמאס או בהפיכת הרצועה למוקד השפעה טורקי. בסוריה אפשר וצריך לעבוד עם וושינגטון על כללי משחק וקווים אדומים שימנעו התבססות צבאית טורקית שתאיים ישירות על ישראל.
הגיע הזמן להפסיק לחכות שהמפלגה הדמוקרטית "תחזור לתמוך בישראל", ולהתחיל לבנות איתה מחדש בסיס לשותפות. ב-2028 הדמוקרטים עשויים לחזור לבית הלבן, אבל גם הרבה לפני כן הם ממשיכים להיות כוח מרכזי בקונגרס, בתקשורת ובדעת הקהל האמריקאית. אם ירושלים תפעל נכון, האתגר הטורקי יכול להפוך לא רק לאיום שצריך לבלום, אלא להזדמנות לבנות מחדש את מה שאבד לישראל בוושינגטון: מערכת יחסים עם המפלגה הדמוקרטית שמבוססת על אינטרסים ויעדים משותפים לעתיד.
התרעות פיקוד העורף