אצל נתניהו, משברי אחוז החסימה כבר מפעילים כמעט רפלקס. הבעיה היא שרפלקסים מצוינים כשהמציאות חוזרת על עצמה. הפעם היא אולי השתנתה.
אגו היה שם מהרגע הראשון. בפוליטיקה תמיד יש. אבל האגו אינו מסביר הכל. מאחוריו מסתתר ויכוח אמיתי על זהות פוליטית: סמוטריץ' מבקש לשמר את המחנה הקיים; וינטר מאמין שיוכל לבנות משהו רחב ממנו, והחיבור עם סמוטריץ' עלול לעלות לו ביוקר: סמוטריץ' יכול לתת לו ביטחון אלקטורלי, אבל עלול לפגוע בדיוק במה שמביא אליו קהל חדש. ברגע שווינטר מתחבר לציונות הדתית, הוא חדל להיות האלטרנטיבה החדשה והופך לראש החדש של מסגרת שהבוחר כבר מכיר. הביטוח מפני אחוז החסימה עלול להתברר כעסקה יקרה.
תראו לי את המנדטים
בפוליטיקה, כמו באולם תצוגה, ריח של מכונית חדשה נעלם מהר, ואפקט החדשנות נשחק. אבל בשבועיים הראשונים הוא קיים, וזו בדיוק התקופה שבה וינטר יצא לשוק, והעיתוי שבו יצא וינטר לדרך משחק תפקיד. ההשקה נערכה סמוך מאוד לסגירת הרשימות: פחות זמן להפעלת לחצים, פחות זמן לסדרת סקרים שתשחק את אפקט החדשנות ופחות שבועות שבהם אפשר להכניס אותו לחדר ולנסות להוציא אותו משם עם הסכם איחוד. מי שמניח שיתחיל גבוה, יעדיף שהשבועות שבהם כוח המיקוח שלו בשיאו יהיו גם השבועות האחרונים לפני הגשת הרשימות. נתניהו, שלעומת זאת אוהב זמן (עוד סקר, עוד טלפון, עוד רב, עוד איום), קיבל הפעם שעון חול.
לב הוויכוח בימין נעוץ בפער בין שלושה אינטרסים:
נתניהו רוצה ודאות. הוא מבקש להגיע ליום הבחירות כשהוא יודע שכל הקולות מימין נספרים ושיש לו מספיק שותפים כדי לנסות להגיע ל-61. סמוטריץ' צריך לשרוד. מבחינתו, חיבור שמכניס אותו לכנסת עדיף על מצב שבו וינטר גדל על חשבונו. לגוש הימין, לעומת זאת, חשוב דבר אחד: כמה מנדטים יהיו לו בסוף.
המערכת הפוליטית נוטה להתייחס למפלגה הקיימת כאל נכס שיש להציל, ולחדשה - כאל בעיה שנחתה מבחוץ. סמוטריץ' נמצא במפה, ולכן צריך לשמור עליו; וינטר הגיע עכשיו, ולכן עליו להתכופף. אבל לבוחר אין מחויבות למבנה המפלגתי הקיים. אם מוצר חדש מצליח יותר, אין בחוק הבחירות זכות קדימה למוצר הוותיק.
מבחינת סמוטריץ', זו אפשרות לא נעימה: ייתכן שטובתו האישית וטובת הגוש כבר אינן זהות. הציונות הדתית הייתה נכס מרכזי לגוש ב-2022; ב-2026 היא עלולה להפוך לצוואר בקבוק. אם וינטר מסוגל גם לשמור חלק מהקהל הסרוג וגם להחזיר ימניים ממלכתיים שעברו לצד השני, היתרון שלו על סמוטריץ' נובע דווקא מן ההבדל ביניהם. ברגע הזה מתחלפת גם השאלה. לא למה וינטר אינו מציל את סמוטריץ', אלא למה הגוש מחויב דווקא להצלת סמוטריץ'.
בעיני נתניהו זו מחשבה כמעט חתרנית. למבנה הקיים יש כוח משל עצמו. אבל אם בעוד כמה שבועות יישב וינטר על 5 מנדטים וסמוטריץ' על 2.5%, יהיה קשה מאוד להמשיך להתייחס למציאות כאילו דבר לא השתנה.
לא לשנוא - לחשוש
הבעיה היא שטיעון "שלושת התרחישים" מניח מראש שהמנדטים של וינטר נגרעים כולם מקולות שהיו נשארים ממילא בגוש. אם 2 מהם מגיעים מבנט, מליברמן או מאיזנקוט, כבר קיים תרחיש נוסף: וינטר עובר, חלק מקולות סמוטריץ' עוברים אליו, ובמקביל הוא מחזיר לגוש קולות מבחוץ. אין בכך הוכחה שזה מה שיקרה, אבל זה מספיק כדי להראות שהמילה "מתמטית" עושה כאן יותר עבודה מן המתמטיקה עצמה.
ויש לו גם מטען אישי שמסבך עוד יותר את החלוקה הפשוטה למחנות: יחסיו עם איזנקוט - הרמטכ"ל שסירב לקדמו לתפקיד של מפקד אוגדה, ובהמשך לא המליץ עליו לתפקיד המזכיר הצבאי לראש הממשלה למרות בקשת נתניהו - רחוקים מאהבה, ונותרו טעונים. וינטר הוא "רק לא גדי", ויש לכך השלכה אסטרטגית חשובה: וינטר לא צריך להיות ביביסט כדי לשרת את האינטרס של נתניהו - די בכך שייקח קולות שיכלו להגיע לאיזנקוט.
החלוקה ל"גוש נתניהו" ול"גוש נגד נתניהו" אינה תמיד מספיקה כדי להבין את תנועת הקולות. פוליטיקאי יכול להיות עצמאי מנתניהו, ואפילו להסתייג ממנו, ובאותה שעה לשפר את מאזן המנדטים שממנו נתניהו נהנה.
זו גם הסיבה לכך שהשאלה שאשל מציב לו - האם ילך לממשלה שאינה בראשות נתניהו - כל כך מחושבת. היא מאלצת את וינטר לבחור זהות בשלב שבו הוא מעדיף להשאיר אותה עמומה. תשובה שלילית תקשור אותו לנתניהו ותפגע ביכולתו לדבר אל ימין לא ביביסטי. התחמקות תוצג מיד כהוכחה לחשד. תשובה חיובית תעניק לנתניהו את המסר שהוא מבקש.
אם וינטר יירד ל-2.5%, כל הטור הזה יוכל לשמש כעטיפה לדגים. נתניהו יגביר את הלחץ, המצביעים יברחו, וסמוטריץ' ידרוש ממנו להגיע להסדר מתוך עמדת נחיתות.
נתניהו היה מעדיף להגיע לרגע הזה אחרי שסגר כבר את כל הסיכונים. זו דרכו. אלא שהפעם גם לזהירות יש מחיר. איחוד מוקדם מדי יכול לפגוע ביכולת של וינטר למשוך קולות שאינם רוצים את סמוטריץ'. שריון מוקדם של סמוטריץ' בליכוד עשוי לדחוף חלק מאותם קולות דווקא אל וינטר. ומתקפה אגרסיבית מדי יכולה להפוך את האלוף החדש, בעיני ימין שאינו ביביסטי, לדמות הרבה יותר משמעותית מכפי שהיה ערב ההשקה.
סיפורו של כל מנדט
וינטר מעמיד בפני נתניהו - אומן בשימור גושים – שאלה חדשה: האם הפעם צריך לשנות את הגוש כדי להגדילו? לכן המאבק הזה רחב יותר מגורלה של הציונות הדתית. הוא יבדוק אם הימין שאחרי 7 באוקטובר מסוגל להתרחב רק באמצעות חיבור המפלגות הקיימות זו לזו, או שהוא זקוק דווקא לשחקן חדש שידבר אל מי שעזבו אותן. והוא יבדוק גם אם ההגנה על המפלגות הוותיקות אכן מגינה על המחנה - או שלפעמים בעיקר על מנהיגיהן.
והנתון שנתניהו צריך באמת לרצות לראות הוא מאיפה מגיע כל מנדט של וינטר. ההסתכלות ברשתות אחרי ההשקה עדיין אינה מלמדת על נהירה גדולה של מצביעיהם של הליכוד, סמוטריץ' ובן גביר גם יחד. חלק מההתלהבות מגיע דווקא מציונות דתית ליברלית, שכבר בבחירות הקודמות לא הייתה אצלם, אלא אצל איילת שקד או בני גנץ. מבחינת וינטר זו אינה בהכרח בשורה גדולה, אם הבייס הימני הקשיח אינו זז. מבחינת גוש הימין היא עשויה להיות משמעותית מאוד: אלה בדיוק הקולות שאבדו למחנה ושווינטר יכול להחזיר.
גם ארדן ואדלשטיין ביקשו, כל אחד בדרכו, לדבר אל ימין שאינו רוצה עוד את נתניהו. לפי המספרים עד כה, הם מתקשים לייצר מסה אלקטורלית. אם יתברר שהמנדטים של עמך ישראל באים בעיקר מסמוטריץ' ומהליכוד, נתניהו צדק מהרגע הראשון, וכל ההרפתקה תסתכם בעוד מבצע הצלה מאחוז החסימה. אם חלק משמעותי מהם מגיע מבנט, מליברמן ומאיזנקוט, כל החישוב שעליו מבוסס הקמפיין נגד וינטר יצטרך להיעשות מחדש. במקרה כזה, מי שנתניהו סימן כסכנה, עשוי להתברר כניסוי מוצלח למדי.
והאירוניה, אם כך יקרה, תהיה קשה לפספוס: מי שניסה לחנוק את וינטר כדי להציל את הימין, יהיה גם מי שעזר לו להוכיח שאפשר להרחיבו.
התרעות פיקוד העורף