יש זירות רצח שחוקר שוכח ברגע שהתיק נסגר. יש כאלה שנשארות איתו שנים. ויש זירות שגם שלושה עשורים אחר כך מספיק להזכיר אותן כדי שכל הפרטים יחזרו בבת אחת. מאי 1995. רחוב לבנון ברמת אביב. שכונה שקטה, כמעט מנומנמת, רחוקה מהדימוי של זירות פשע אלימות.
לדבריו, התחושה הראשונית לא הייתה רק של זעזוע. הייתה גם שאלה מקצועית כמעט מיידית: מי מסוגל לעשות דבר כזה? "זו שאט נפש שאתה מרגיש, ואתה מתחיל לסרוק מי יכול להגיע לרמה כזאת של ביצוע".
החיפוש שנמשך עד חירייה והכיוון שהוביל לרוסיה
הראשים לא היו בדירה. בתוך זמן קצר הפכה החקירה גם למרוץ נגד הזמן. שוטרים ובלשים נשלחו לחפש בפחי אשפה, בשטחים פתוחים ובנקודות שאליהן יכול היה להגיע הזבל מהאזור. החיפוש התרחב עד אתר הפסולת בחירייה. דאודי מתאר מבצע כמעט סיזיפי: "ניסינו לצמצם לאזורים שמהם הגיע הזבל. חיפשנו בשטחים פתוחים, בפחים, הגענו עד הר הזבל — אבל הראשים לא נמצאו".
היעלמותם רק העמיקה את התעלומה. האם הרוצח ביקש להסתיר את זהות הקורבנות? להעלים ראיות? או אולי להשאיר מסר? במשטרה עדיין לא ידעו. באמצע שנות ה־90 לא היו מצלמות בכל פינת רחוב, לא היו מערכות מעקב דיגיטליות בהיקף המוכר היום, וחלק גדול מהחקירה התבסס על עבודת רגליים.
אנשי המז"פ הצליחו לאתר בזירה דם וטביעת אצבע, אך בתחילה היא לא התאימה לאיש במאגרים. במקביל החלו החוקרים לבדוק כיוון אחר לחלוטין: האפשרות שהרצח קשור לסכסוכים בעולם הפשע ברוסיה. אביו של סבאלי ובנה של סופיה היה, על פי המידע שהיה בידי החוקרים, מקושר לגורמים עברייניים באזור הקווקז.
מכאן נולדה תיאוריה כמעט קולנועית: אולי מישהו נשלח לישראל כדי להעביר לו מסר. "כריתת ראשים זו העברת מסר", אומר דאודי. המשטרה הפעילה קשרים עם גורמים בחו"ל ואף את האינטרפול, אבל החקירה בכיוון הזה לא הובילה לפריצת דרך. האב הגיע לישראל אחרי הרצח, הכחיש שיש סכסוך שיכול להסביר את המעשה וביקש מהחוקרים דבר אחד — למצוא את ראשיהם של אימו ובנו כדי שיוכל לקבור אותם. המשטרה לא הצליחה.
הפאזל התחיל להתחבר. אבל במשטרה עדיין לא מיהרו לעצור אותו. טביעת אצבע של בן משפחה בדירה יכולה להיות מוסברת. היה צורך במשהו נוסף.
האקדח הופיע במערכה השלישית
החוקרים גילו שיעקובוב עבד בחברת שמירה והחזיק אקדח. כמה שבועות לפני הרצח הוא פוטר, אך לא החזיר את הנשק למרות דרישות החברה. בזירה, בתוך אחד המשקופים, נמצא קליע. כשהאקדח חזר לבסוף לחברת האבטחה, המשטרה נטלה אותו לבדיקה בליסטית.
"הגיע לנו בינגו", אומר דאודי. הקליע שנמצא בדירה נקשר לאקדח של יעקובוב. פתאום היו למשטרה גם טביעת אצבע וגם נשק. יעקובוב נעצר. בחקירה הוא שתק. בני המשפחה ביקשו להיכנס אליו ולנסות לשכנע אותו לדבר, בעיקר בתקווה שיספר היכן הראשים. המפגש הפך טעון והסתיים בפיצוץ.
ואז החליטו החוקרים להכניס לתאו מדובב. לאט לאט יעקובוב נפתח. לפי דאודי, בשלב מסוים אמר למדובב משפט שחשף אולי יותר מכל דבר אחר את מה שהטריד אותו באמת: "מהמשטרה והמאסר אני לא מפחד. אני חושש מאביו של הקורבן שירצח לי את כל המשפחה".
מכאן הלכה גרסתו ונבנתה. בפני המדובב הוא מסר פרטים שקשרו אותו לרצח. בית המשפט קבע בהמשך כי הוא זה שירה בסופיה, הסתיר את גופתה בארון, ובהמשך רצח גם את סבאלי לאחר שזה גילה את גופת סבתו וניסה להימלט. לאחר מכן גרר את הגופות לחדר האמבטיה, ערף את ראשיהן, עטף אותן והשליך את הראשים לפח.
לפי הדברים שמסר, כריתת הראשים נועדה להעלים את סימני הירי. אבל הייתה בעיה אחת. אחד הקליעים לא נשאר בגופה. הוא נתקע במשקוף. זה היה הקליע שקשר את האקדח שלו לזירת הרצח. בחקירה עצמה יעקובוב המשיך להכחיש. בהמשך, לאחר שנחשף בפניו שהאיש שישב איתו בתא הוא מדובב משטרתי, הוא נסוג מחלק מדבריו וטען בין היתר כי הסבתא נהרגה מפליטת כדור.
בתי המשפט לא קיבלו את גרסתו. הוא הורשע בשתי הרציחות ונידון לשני מאסרי עולם. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה.
אבל למה?
מבחינה משפטית, התיק נסגר. מבחינת דאודי, לא לגמרי. בית המשפט המחוזי העריך שהמניע היה כספי, אולי ניסיון לחטוף את סופיה ולדרוש עבורה כופר שהסתבך. האפשרות שהרצח נעשה בשליחות גורמים הקשורים למאפיה הרוסית נדחתה. אלא שגם בבית המשפט העליון לא מיהרו לקבוע מסמרות. השופט תיאודור אור ציין כי אמנם לא נמצאו ראיות ממשיות לקשר למאפיה, אך עצם היעדר הראיות אינו מוכיח שקשר כזה לא התקיים. מבחינת ההרשעה, המניע ממילא לא היה הכרחי.
ודווקא שם, במקום שבו המשפט מסתיים, נשארת התעלומה. "למה להתעלל בגופות בצורה כזאת?" שואל דאודי גם היום. "זה נותן לך דרייב מיוחד להגיע לרוצח, להבין מה הניע אותו ולהביא צדק מינימלי לקורבנות".
הוא חקר לאורך השנים לא מעט מקרי רצח, אבל מבחינתו יש הבדל בין עוד חשבון בעולם התחתון לבין זירה שבה אנשים שאין להם קשר לפשע מוצאים את מותם בצורה כזו. "כשאתה מדבר על רצח בין עבריינים — זה דקר את זה, זה ירה בזה — זה חלק מההתנהגות העבריינית", הוא אומר. "אבל כשאתה מדבר על אנשים שלא מעורבים בעולם הפלילי, שזוכים לסיים את חייהם בצורה כזאת, זה משהו שמזעזע אותך בתור חוקר. זה משהו אחר פשוט".
31 שנה חלפו. הרוצח הורשע. שני מאסרי העולם נותרו על כנם. התיק, לפחות על הנייר, פוענח. אבל ראשיהם של סופיה וסבאלי מעולם לא נמצאו. וגם השאלה הפשוטה ביותר — למה? — מעולם לא קיבלה תשובה מוחלטת.
התרעות פיקוד העורף