אנחנו חיים בעידן הפייק, הנדסת התודעה, תיאוריות הקונספירציה וסרטוני הבינה המלאכותית. כדי להצליח להבין מה קרה כאן, צריך להתמקד בעובדות הגולמיות, הפשוטות, שמפוזרות לפנינו, בין הגופות. הנה הן: בקמפיין 2009 הבטיח נתניהו: "כשאחזור לשלטון, אתן לצה"ל הוראה להפיל את שלטון חמאס בעזה". הוא נאם והצטלם והצהיר והבטיח וקרא בקול גדול שלא ייתן להקים חמאסטן בעזה, שאי אפשר לחיות תחת האיום הזה, שאף אחד לא ישגר רקטות וטילים על ערינו וילדינו. הוא עשה את זה במהלך מבצע עופרת יצוקה, תמרון קרקעי עוצמתי של צה"ל בתוך עזה בדמדומי ימיו של אהוד אולמרט, שהופסק בטרם הוכרע חמאס.
הוחלט ליידע את נתניהו ולשאול לפשר המגעים התמוהים הללו. ראש הממשלה מתנהג כאילו הפרשה לא ידועה לו וכאילו הוא בקושי מכיר את פוגל (אף שדיווח עליו כחבר קרוב במסמך ניגוד העניינים האישי שלו). מסבירים לו שזה גורם נזק למאמץ המו"מ, לנוכח העובדה שמדובר במסרים כפולים ואף סותרים. גם העובדה שזו הפעם הראשונה שמתנהל מו"מ ישיר בין ישראל לחמאס מובהרת לו.
נתניהו מציע לגורם במערכת הביטחון לזמן את שלומי פוגל לבירור ולדרוש ממנו להפסיק את המגעים. כך אכן קורה. פוגל מוזמן לבירור, מסביר שהוא לא פועל על דעת עצמו, אלא על דעת ראש הממשלה. "בעצה אחת עם ראש הממשלה אנחנו מודיעים לך שעליך לחדול מהפעילות הזו", נאמר לו. הוא מבין ומסכים. חולפים כמה ימים והשיחות מתחדשות.
בשלב הזה מתבצעת פנייה נוספת לנתניהו, בדרגת חומרה גבוהה יותר. מוצגים לפניו נתונים שמהם עולה שפוגל מציג את עצמו כשליח רשמי של "הדרג המדיני" ומנהל מו"מ מתקדם עם ראזי חמד. כל זה קורה בזמן שמשלחת ביטחונית רשמית עובדת על אותה משימה במסלול ממלכתי, מנוטר וגלוי. נתניהו מתכחש שוב לאירוע ואף עושה "הצגה" שבמסגרתה הוא מרים טלפון, בנוכחות המזכיר הצבאי שלו, לראש המל"ל יוסי כהן. על פי המידע, כהן הוא הפרויקטור שמפעיל את פוגל בשם נתניהו. "תנתקו מגע מפוגל", מורה נתניהו בפסקנות לכהן. אגב, למזכיר הצבאי שנוכח שם קוראים אייל זמיר, היום רמטכ"ל צה"ל. כולם חושבים שהסיפור מאחורינו. אבל הוא צץ שוב, לפנינו.
כעבור יומיים, כרגיל. הסיפור נמשך. פוגל מוזמן שוב, בפעם השנייה, הפעם מוזהר חגיגית שאם ימשיך לפעול על דעת עצמו, יינקטו נגדו צעדים. אלא שאז הוא מפתיע את בני שיחו. "אני פועל בסמכות וברשות של ראש הממשלה", אומר, ושולף הוכחות לכך. בין היתר, כל הזכ"דים (זיכרון דברים) שניהל מפגישותיו השונות עם כהן ועם גורמים נוספים בסביבת נתניהו, כולל כל ההוראות שקיבל, המסרים שעליו להעביר וכו'.
בכירי מערכת הביטחון מבינים, באיחור קל, את האירוע. אנשים שבילו חיים שלמים בלשטות באויב, מגלים ששיטו בהם. ולא מדובר באויב. בינתיים הזמן חולף, המבצע נמשך והפסקת אש אין. הכפילות בין מסלולי המו"מ גרמה נזק. אין הסכמה. הדירקטיבה של הדרג המדיני לא מושגת. אין גולדין ושאול, אין עיגון זכותה של ישראל להמשיך לפעול נגד טרור, אין פרימטר. ישראל, בלית ברירה, מגבירה את הלחץ הצבאי, צה"ל מוריד כמה מגדלים בשכונת רימאל ומחסל שניים-שלושה מח"טים, וחמאס מחליט שהאירוע מוצה. הפסקת האש מושגת בהתכתבות בין קהיר לירושלים, בלי סעיפים ובלי פירוט. סתם ככה.
עד ההתנגשות בקרחון
לבני הייתה אז שרת החוץ. כן כן, אני רציני. נתניהו נזכר בממשלת ימין על מלא-מלא רק אחרי כתבי האישום. עד אז, הוא תמיד הקים ממשלות עם "השמאל". היא פרסמה בזמן אמת, במהלך צוק איתן, את הדברים האלה: "עם חמאס לא מדברים. בחמאס יורים. לא עושים עסקאות עם חמאס, עושים עסקאות נגד חמאס. ולא עושים הסדרה עם חמאס, אלא הסדרה אזורית ובינלאומית נגד חמאס".
היא לא תיארה לעצמה שבעודה אומרת את הדברים האלה, נתניהו מפעיל שליח אישי למו"מ עם חמאס. אגב, לא רק לבני. תזרקו שם של מנהיג מהמרכז-שמאל: אבי גבאי? יצחק הרצוג? יאיר לפיד? כל אחד, בתורו, אמר את אותם דברים: אין הסדרה עם חמאס, אין דיבורים עם חמאס, בחמאס צריך להילחם. אבל נתניהו דיבר. בזה הוא תמיד היה הכי טוב.
רבים מבכירי מערכת הביטחון באותה תקופה מכירים את הסיפור שסופר כאן. אחד מהם אמר לי השבוע: "זה ביבי קלאסי. כלפי חוץ, הוא משחק אותה אבו-עלי. בתוך החדר, הוא תמיד חותר לניתוק מגע, להפסקת אש, כמעט מהרגע הראשון. כשהוא ראה שהמו"מ הרשמי לא מצליח, הוא מפעיל ערוצי צד פרטיים כדי לסגור את זה בשקט. העיקר שבחוץ ימשיכו לחשוב שהוא מר ביטחון. העניין הוא שבדרך הוא פגע בסיכוי להגיע להפסקת אש עם הישג, להחזיר את גופות החטופים, לייצר מנופים חדשים על חמאס, ותרם עוד לתחושת המסוגלות של חמאס, שהגיעה לשיא ב-7 באוקטובר".
הפרטים האלה קשים לעיכול: ראש ממשלה ישראלי מקיים מגעים ישירים עם חמאס תוך כדי מלחמה. הוא עושה את זה דרך אדם פרטי, שאינו בעל תפקיד ממלכתי כלשהו, בלי לדווח לאיש. בדיוק כמו שאישר לגרמנים למכור צוללות למצרים. בשני המקרים, הוא הכחיש לאורך תקופה ארוכה את מעשיו, עד שנתפס "על חם". בסיפור הצוללות, זה קרה בשידור חי. בסיפור המו"מ עם חמאס, זה קורה עכשיו.
כזה היה נתניהו לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, מתחילתה ועד סופה. מנהל קמפיין ממושך נגד אוסלו בבחירות 96', נבחר ומיד מיישם את אוסלו, מחזיר את חברון וחותם על הסכם וואי. מדבר גבוהה-גבוהה על ביטחון, אבל נבהל מאירועי מנהרת הכותל, אץ-רץ מיוזע לוושינגטון ומודיע ש"מצאתי חבר בבית הלבן" (יאסר ערפאת).
פוגל, נתניהו והציר העזתי
נתניהו הוא זה שמסביר בספרו איך אביגדור ליברמן ונפתלי בנט מיררו את חייו בעניין עזה, נדנדו חזור ונדנד שצריך להפיל את שלטון חמאס, בעוד הוא, ביבי שלנו, זה ש"התפכח", מסביר על פני עמודים שלמים איזו איוולת זה לצאת לפעולה צבאית בעזה, וכי עדיף לנהל את הסכסוך באמצעות מקלות וגזרים ולא לקחת תחת אחריותנו עוד 2 מיליון פלסטינים.
פוגל מחזיק גם בחברה לייבוא מלט, שמייבאת את עיקר הסחורה מטורקיה, ועושה לא מעט עסקים עם קטאר. הוא היה זה שסיפר על מיזם שהוא הוגה להקמת תחנת כוח סולארית בעזה, במימון קטארי, שתיבנה בצפון סיני או בעוטף, בצד שלנו. ואז הגיע 7 באוקטובר. מה שאני מנסה להסביר כאן זה שלא היה צריך ללמד את פוגל לדבר עם העזתים, זה בא לו טבעי (כמו לרבים אחרים בצד שלנו).
ביום רביעי בערב התקשרתי אליו ומסרתי לו את עיקרי הפרטים שאתם קוראים כאן. הוא נמנע מלהכחיש. להפך. הסברתי לו שכלפיו אין שום טענה, שהרי פעל ברשות ובסמכות במגעים שניהל עם ראזי חמד. "נכון", אמר, "אני תמיד פועל למען המדינה, כשקוראים לי או צריכים אותי, אני בא".
למחרת הוא נבהל ופרסם, כנראה תחת לחץ כבד של לשכת ראש הממשלה, סוג של הכחשה. מילא. גם לשכת נתניהו הכחישה את הסיפור, כעבור שעות ארוכות מאוד. לרוע מזלם, הסיפור הזה לא ניתן להכחשה. יותר מדי אנשים עסקו בו. יותר מדי גורמים תיעדו אותו.
התרעות פיקוד העורף