שנורמן מעיד על עצמו שהוא אדם אופטימי, אבל מעבר לאופטימיות, הוא מדגיש, הוא מזהה את הקולות, גם מימין, שעשויים להביא את השינוי – כינון ממשלה של "אנשים שעובדים בשבילנו, בשביל העם".
המנגל של שנורמן נעשה שם דבר בקיבוץ, שנראה בימים אלה כאתר בנייה. בני הזוג קונים בכל שבוע ארבעה-חמישה סוגי בשר, ומדי יום שני ב-12 בצהריים פותחים את מרפסת ביתם לכל המעוניינים בארוחה מקרב המתנדבים הפעילים בקיבוץ. בית הזוג שנורמן ניזוק קלות בלבד, והוא משופץ מבחוץ בימים אלה, במסגרת עבודות השיקום הנרחבות בכפר עזה. אבל הלחימה בקיבוץ בימים הנוראים ההם עשתה בו שמות. החברים מקווים כי בתוך כשנה יסתיימו העבודות, ומי שירצה בכך – יוכל לשוב לביתו.
ממשלה שתיתן שקט
"השתייכתי תמיד לשמאל המתון, האמנתי בשתי מדינות לשני עמים", שנורמן אומר. "מאז 7 באוקטובר הבנתי שאנחנו חייבים להיפרד מהפלסטינים ולבנות בינינו לבינם גבול כמו שצריך. אנחנו חייבים להגיע להסכם. אני חי במקום שספג את אחת המכות הקשות ביותר בארץ ישראל, ואני לא רואה תקווה לעתיד ללא שלום. לא שלום של חיבוקים – שלום של גבולות, עם צבא שיושב על הגבולות ומתפקד, צבא אמיתי".
"הצבא נלקח למקומות אחרים, שמר על מחסומים ביו"ש ועל יישובים שלא צריכים להיות שם, ואת המחיר שילמנו אנחנו, שיושבים על הגבול עם עזה. אנחנו צריכים להגיע להסכמים מעמדה של כוח, לעבוד עם הרשות הפלסטינית ולא עם חמאס. זה הזמן שלנו לומר ‘כן’ לכל הצעת שלום, ואחר כך, בהסכמים עצמם, לרדת לפרטים. שלום של גבולות, של כוח, יחזיק נניח 30 שנה, ואז נלך צעד קדימה, נפתח את מערכות הסחר".
"לא הצבעתי לשמאל בעבר, ובנקודת הזמן הנוכחית אני שואל את עצמי מי יכול להיות הכי טוב בהתמודדות עם הסיפור הביטחוני שלנו. הממשלה הנוכחית כילתה את ימיה, הכנסת השלימה קדנציה מלאה, ומה שחשוב הוא לא זהות ראש הממשלה, אלא הרצון של הצד השני לא לראות אותנו כאן. אני מקווה שתקום ממשלה ציונית רחבה שבאה לעבוד ומבינה ש-7 באוקטובר זה הטלאי הצהוב של מדינת ישראל. ממשלה שתחזק אותנו, תתמודד עם האתגרים הביטחוניים ותיתן לנו שקט. בתנ"ך נאמר ‘ותשקוט הארץ 40 שנה’ – אני צנוע, אני רוצה עשר שנות שקט שיוקדשו לריפוי".
"אני רוצה יותר צבא בכל המוצבים שנקבעו על הרכס, אני רוצה שהחיילים יהיו תמיד לפנינו, האזרחים, ושלא נסמוך רק על הטכנולוגיה. אסור להתייחס בקלות ראש לנושא העפיפונים, אסור לאפשר סיטואציה שבה הם מאיימים עלינו. למה הם צריכים עכשיו נגמ"שים? פניהם לא לשלום, פניהם לרצח העם היהודי. הם לא כמונו, עולם המושגים שלהם שונה, הם לא רוצים שתי מדינות לשני עמים. אולי, כמו שקרה בגרמניה הנאצית, בעוד 40-50 שנה יקום שם דור אחר, שיכה על חטא. בינתיים, הם שחטו את יונת השלום".
שלום בלי שלווה
"הזוי שזה קרה גם לא בתרגיל, ולא היה מי שיגיע וינצח, כמו שתמיד קרה בתרגילים. כולם ידעו שיש איום, ואף אחד לא התכונן באמת לקראתו. חשבתי שאחרי מה שקרה דברים ישתנו. אבל אותן מערכות שוב לא מאורגנות, ושוב מוכרים לנו סיפורים וחושבים שבזה שזורקים לנו כספים, קונים שקט, את השקט שלנו. אין שקיפות ויש הסתרה וזה עצוב, ויותר מכך, מפחיד".
"אני נלחמת על כך שהממשלה הנוכחית תלך, כי אי-לקיחת אחריות אומרת שהזחיחות וחוסר המקצועיות יימשכו, ובעיניי, המשמעות היא עוד 7 באוקטובר – בצפון, בדרום או ביו"ש. מעבר לממשלה, גם הכנסת כשלה. לא הייתה בקרה על פעולות הממשלה, וחברי הכנסת לא ביצעו את משימתם. אני מקווה שהכנסת תחזור למעמדה ולתפקידיה המקוריים: לבקר את פעולות הממשלה, לדרוש נתונים, הערכות, לטפל בעורף, כלומר בנו, האזרחים".
"נכון להיום, זה לא קורה. כל אחד מ-120 חברי הכנסת היה צריך לעשות חשבון נפש. נתניהו מסמל את חוסר הניהול, את ההפקרה ואת היעדר המנהיגות, אבל הוא לא היחיד. אבל אני אופטימית כי העם הזה גדול יותר מכל הנהגה שתהיה לו, ואנשים כאן יודעים להיכנס מתחת לאלונקה. יש אנשים שאכפת להם, לכן תמיד יהיו אלה שיילחמו על הבית".
שני הצעירים יצביעו בבחירות הקרובות בפעם הראשונה. "כל החברה זזה קצת ימינה, לדעתי, בעקבות 7 באוקטובר", אומר שפי. "אי אפשר להסתכל על המצב כמו שהיה לפני. הרבה יותר קשה היום להיות בתקווה, להאמין ביחסים טובים עם מי שנמצאים כאן מעבר לגבול. פעם האמנתי שאפשר להוריד את חמאס ושיהיה בעזה שלטון אחר, אלטרנטיבי. השנים האחרונות הבהירו שזה לא אפשרי, ואנחנו חייבים להיות בכוננות בגבולות שלנו. אבל אני כן חושב שאפשר להגיע לשלום – שלום בלי שלווה, לטובת פחות מלחמות".
התרעות פיקוד העורף