מסתבר שהערך המספרי של המילה "חיים" הוא 68 (ח=8, י=10, י=10, ם=40 = 68), ושיש לזה עניין רציני בקבלה. נשמע שהבדיחה על חשבוני. הנה, שני הוריי הלכו לעולמם דווקא במספר שמשמעותו חיים. כמובן שיש שיגידו ישר שכל מוות הוא בעצם התחלה, בריאה של משהו חדש, אבל אני פחות מאלו שחושבים ככה. אני מאלו שרוב הזמן חושבים שמוות הוא מוות, וש־68 זה גיל מוקדם מדי למות בו. אלו שתי האמיתות שאני מכיר. אבל אולי כן יש משהו בגישת ה"מוות הוא התחלה החדשה" שאני שומע מרבים וטובים. האמת, אני כבר לא יודע. הדבר היחיד שאני יודע על החיים בגיל שלי זה שאני לא יודע כלום.
כבר איבדתי אבא לפני 12 שנים, אבל הפעם זה היה שונה. אבי עסק במוות כל חייו - גם בחיים המקצועיים, בסרטיו, אפילו המוקדמים (האם ניתן להגיע לניחום אבלים בלי להיזכר בסצינת השבעה ב"שלאגר"?), וגם בחיים האישיים הוא מאוד אהב לדבר על הנושא, לעיתים יותר מדי. לעומתו, אמא שלי הייתה ההפך הגמור - היא הייתה האדם הכי חי שהכרתי. כל כולה וכל הווייתה הייתה אנרגיה מתפרצת וחיוּת. ובניגוד אליו, היא מעולם לא דיברה על המוות, גם כשהוא ריחף מעל, זו אפילו לא הייתה אופציה מבחינתה. לכן זה היה שונה. וקשה יותר במובנים מסוימים.
לפני חודש ביקרתי אצלה בלוס אנג'לס. היה ברור שהמצב מחמיר. לא היה הרבה מה להגיד. יכולת לראות שהמצב לא טוב. אבל לא היה ברור מה המקור - כמו תמיד, בכל הקשור לתחום הסרטן, ישנה תמיד התהייה הקבועה: האם המצב נגרם כתוצאה מתופעות לוואי של הטיפולים או שזו המחלה? ברגע שמחול הסרטן מתחיל, החיים הופכים להיות ריקוד סהרורי שמקורותיו לא ברורים.
"לפעמים הייתי רוצה להיות סיפור משעמם וזהו", היא אמרה לי, "אבל אני אף פעם לא, בשום דבר". היא צודקת. תמיד כשאני עומד מול מסוע המזוודות בשדה התעופה ומחכה למזוודה, אני חושב על זה שאנשים הם קצת כמו המזוודות על המסוע. רובם מזוודות רגילות בצבעים סולידיים.
אבל מדי פעם מגיעה איזו מזוודה משונה בצבע בוהק, שאתה לא יכול להוריד ממנה את העיניים. אמא שלי הייתה מזוודה מהסוג הזה. היא לא הייתה שום דבר רגיל. היא הגיעה למדינת ישראל בגיל 16, וכמה שנים אחרי זה כבר כבשה את המדינה.
לא גדלתי איתה, ועד גיל 26 מערכת היחסים שלנו הייתה אקדח טעון. בגיל 26 הגיע רגע מפנה דרמטי בעלילה של חיי, כשניצבתי במרחק של רגע וחצי ממוות ממחלת ההתמכרות, ואמא שלי (ביחד עם בעלה האהוב גיל) גייסה את כל כוחותיה ודאגה לשים אותי בכוח במכון גמילה בלוס אנג'לס, ששינה לי את החיים ולימד אותי איך להיות בן אדם. בלי זה, בלעדיה, לא הייתי כאן היום, ללא ספק.
אבל אותו מכון גמילה היה אירוע גדול יותר מרק סיפור החלמה פרטי. הוא היה הרגע שלה ושלי למצוא זה את זה. למעשה כל השנים גדלתי במשפחה מאמצת, כשאמי במרחק של אוקיינוס ממני ואני רואה אותה בחופשים בלבד. כשהגעתי למכון הגמילה בלוס אנג'לס, שם התיישבתי לשנתיים בגיל 26, זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שאני ואמי חלקנו מגורים באותה הארץ ואפילו באותה העיר. אמי הגיעה לכל הפגישות המשפחתיות במכון הגמילה והחליטה באומץ שאנחנו "שמים הכל על השולחן", כמו שאומרים, ו"מנקים את השולחן" (כמה דימויים יש לשולחנות, זה מעייף).
אלו היו זמנים מיוחדים שבהם מצאנו לראשונה את הדרך להקשיב ולאהוב זה את זה בלי רעשי רקע. אלו היו זמנים מיוחדים שבהם הבנתי את כוחה של השלמה.
"מה אתה הכי זוכר מסבתא קרוליין?", שאל אותי הילד. השאלה הזו הפתיעה אותי. חשבתי על זה לרגע ואמרתי לו שהכי אני זוכר שברגעים הכי קשים שלי בחיים, תמיד כשדיברתי עם אמא שלי, היו לה העצות הכי מקוריות. זה היה כי היא עצמה הייתה מאגר עצום של טעויות. "את כל הטעויות שאפשר לעשות בחיים", היא אמרה לי תמיד, "אני עשיתי".
התרעות פיקוד העורף