"באחת הפעמים אשתי דיברה איתי בארבע לפנות בוקר, יומיים לפני התחרות. בכיתי לה שאני לא מסוגל והיא לא ויתרה. אמרה לי חד וחלק, 'אתה נשאר ואתה תתמודד ותסתכל על הספורטאים שלך שהיו אצלנו בבית במהלך כל השבעה, גם הם בהלם ממה שקרה לנו, חלקם אפילו לא הצליח להתאמן כמו שצריך, אז בשיא הלחץ באולימפיאדה, כשהאירוע הוא מהגדולים בעולם וכל הטובים והחזקים מכל המדינות מתנקזים אליו וכל רשתות התקשורת מכוונים אליו עדשה, ברגע הזה תכביד עליהם עם מאמן שאיבד את הבן שלו ורוצה לעזוב אותם?' ומיד התעשַתִּי. הסתרתי את הקושי. הספורטאים לא ראו את זה, אף אחד לא ראה את הבכי ואת העצב ואת הגעגוע, השארתי את כל זה בחדר. הם ראו אותי בשיא העוצמה ובשיא הכוח ובשיא האנרגיה. נלחמנו על התחרות, עמדנו במשימה ובאתגר והגענו למדליה אולימפית".
בשם ההבנה הזו עלה סמדג'ה אל הזירה כדי לחבק את הספורטאי המעוטר ושניהם פרצו בבכי. "זה היה אחד הרגעים האייקוניים בספורט הישראלי", אומר סמדג'ה בפשטות. "עצב ושמחה התערבבו, וזו בדיוק הישראליות, הרבה רגעים גדולים ונפלאים לצד משברים קשים ומתסכלים. ככה זה גם בספורט וגם בפוליטיקה".
סמדג'ה גדל בבית גדול ושמח עם ששת אחיו ואחיותיו ועם הורים שהטיפו לעבודה קשה ולהצלחה. "רציתי כדורגל, פסנתר, חצוצרה ותופים, אבל דווקא בג'ודו הצלחתי למצוא את התכונות שהכי מייצגות אותי, קשיחות, רגישות, ערמומיות, אסטרטגיה. הייתה לי נקודת התחלה נמוכה, אבל אף פעם לא נתתי לקושי להגדיר אותי. חלמתי בגדול ולא נתתי למקום שממנו באתי להחליט בשבילי לאן אני יכול להגיע. הספורט נתן לי את הכלים לעשות את זה. הוא לימד אותי משמעת, התמדה, אחריות, ובעיקר לדעת להפסיד ולקום מחדש".
בגיל 12 השתתף סמדג'ה לראשונה באליפות ישראל בג'ודו וזכה במדליית זהב. בהמשך הצטרף לנבחרת ישראל וזכה במדליית ארד ב־92' באולימפיאדת ברצלונה. בכך הפך לגבר הישראלי הראשון שזכה במדליה אולימפית.
באליפות העולם בשנת 1995 שנערכה בצ'יבה שביפן, זכה סמדג'ה במדליית הכסף. הוא ייצג את ישראל גם באולימפיאדת אטלנטה בשנת 1996 והיה בין המועמדים הבכירים למדליה, אך הגיע אליה כאשר הוא סובל מפציעה בברכו. באותה שנה סיים את תפקידו כמתחרה, הקים את המרכז הישראלי לג'ודו ומצוינות בספורט באבן יהודה, והחל להוביל כמאמן מאות חניכים בגילים שונים, במטרה לחולל שינוי באיכות הג'ודו בישראל.
ב־2010 החל סמדג'ה לכהן כמאמן נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו. הוא הוביל את נבחרת ישראל אל אולימפיאדת ריו ב־2016, שבה החניך שלו אורי ששון זכה במדליית ארד. בכך הפך סמדג'ה לישראלי הראשון שזכה במדליה אולימפית גם כספורטאי וגם כמאמן. באולימפיאדת טוקיו ב־2021 זכתה נבחרת ישראל תחת הדרכתו והדרכת שני הרשקו במדליית ארד. במאי אשתקד החליט להתפטר מאימון נבחרת ישראל.
"מאוד רציתי להמשיך", הוא אומר בצער. "היה לי עוד חלום אחד שרציתי להגשים - להשיג לנבחרת מדליית זהב אולימפית. זה היה על הפרק. אבל היו דברים באיגוד שפחות התאימו לי, ומכיוון שההתנהגות שלהם לא הייתה לרוחי, החלטתי לפרוש. זה קרה אחרי שעומר נפל. תמיד בחרתי את הדרך, את הספורטאים, את התוכניות, הייתה לי דרך מיוחדת שהוכיחה את עצמה, אבל הגיע שלב שהרגשתי שנעשו ניסיונות לפגוע בכל מה שבניתי, אז החלטתי שלא מתאים לי לנהל מאבק נוסף כשאני באבל על עומר, והודעתי על פרישה".
"עומר היה ילד מאוד אנרגטי ושמח", הוא מספר עליו. "הוא היה פעיל בתנועת הנוער והתנדב במד"א. מגיל צעיר אהב לתת מעצמו לאחרים, להתנדב ולעזור". בגיל 16 הצטרף לתנועת הנוער אחריי! כהכנה לגיוס, ובסיום לימודיו הצטרף למכינה הקדם־צבאית "אחד משלנו" בעמק חפר.
ב־7 באוקטובר כבר סיים את שירותו הצבאי והוקפץ ליחידה בצו 8. "עומר ראה את המראות הקשים ולא באמת הצליח להבין מה קרה לנו. בתחילה היה בצפון ושמר על הגזרה, אבל בהמשך הקפיצו אותו לעזה. כשהוא הודיע לי ששיבצו אותו לאלכסנדרוני הלב שלי נפל, כי זו יחידה שמסתכלת לאויב בלבן של העיניים, ממש בקו הראשון בעזה. אבל הוא היה מורעל, כל כולו חדור מוטיבציה לחסל את חמאס ולהחזיר את החטופים".
עומר נפל ביום ההולדת של אביו. "ביקשתי לחגוג בצניעות בגלל המצב, אז התאספנו כמה חברים ובני משפחה בפאב. רק מאוחר יותר נודע לנו שעומר נפל ב־17:30 אחר הצהריים אותו יום, ומודיעי הנפגעים ישבו במשך שעות מחוץ לפאב והתלבטו אם להיכנס להודיע לנו או לחכות שנשוב הביתה. בשלב מסוים הם התקשרו לליאת ואמרו לה, 'תחזרו הביתה מהר'. והיא ישר הבינה. הסתכלה עליי, אמרה לי, 'אורן, בוא הביתה, משהו קרה לעומר'".
שנתיים וקצת עברו מאז והגעגועים לא מרפים. "אומרים שהזמן עושה את שלו", אומר סמדג'ה, "אבל זה בדיוק ההפך, הכאב הופך להיות הרבה יותר חד וממוקד. כשרואים את מלאך המוות, לא מצליחים להתאושש, ומאז שהוא דפק אצלנו בדלת, אנחנו לגמרי מרוסקים. אני זוכר שבחודשים הראשונים אפילו לא הצלחתי לבכות. הייתי בהלם. הרגשתי שאני קובר את הבן שלי בסרט רע שבו אני נמצא ולא נמצא, חי ולא חי, נושם ולא נושם. סוג של מנגנון הישרדותי, כאילו הנשמה יצאה לי מהגוף והיא מתנהלת בפני עצמה".
גם במכון וינגייט הוחלט להקים אולם ג'ודו לנשים על שמו של עומר סמדג'ה, וארגון "רוח הלוחם" ערך בחוף פולג בנתניה מסע קרבי לזכרו. מכיוון שעומר למד בצעירותו בחינוך מיוחד, ומעולם לא נתן לאתגרים שניצבו בפניו לשבור את רוחו, הוחלט להוסיף קטגוריה חדשה בתחרות "המורה של המדינה", ולהעניק פרס שנתי למי שייבחר בתחום החינוך המיוחד.
התרעות פיקוד העורף