מאז תחילת תהליך המשא ומתן לשלום בין ישראל לשכנותיה, במשך יותר משלושה עשורים, האמינה ישראל בכוחה של הדיפלומטיה המשולבת, כששורה של ערבויות וביטחונות ממדינות המערב ליוו את המשא ומתן ואת חתימת ההסכמים השונים.
הסכמי אוסלו נוסחו לא כהצהרת כוונות כללית, אלא כמסגרת הסכמית מחייבת, המבוססת על התחייבויות הדדיות ועל העיקרון שסוגיות הליבה בין ישראל לפלסטינים, כולל סוגיית מעמד קבע של השטחים, ייושבו אך ורק במשא ומתן בין הצדדים ולא בדרך אחרת.
מדינות מערביות חשובות תמכו בתהליך וסייעו לבסס את המסגרת המדינית שנוצרה בעקבותיו. ארצות הברית, רוסיה, מצרים, נורווגיה והאיחוד האירופי אף חתמו על ההסכמים כעדים שאחראים לוודא כי ההסכמים יכובדו.
לכן, ההתנהלות של חלק ממדינות המערב כיום, שחותרת בפרהסיה תחת הסכמי אוסלו, צריכה להדאיג אותנו הרבה מעבר לשאלה הפלסטינית. כשמדינות שסייעו לבנות מסגרת מדינית מסוימת תומכות בצעדים שעוקפים ומחלישים אותה, או מנסות לקבוע מראש את תוצאותיו של משא ומתן שאמור להתנהל בין הצדדים מכוח ההסכם, הן פוגעות באמינות של עצמן. הן משדרות לישראל שהסכם מחייב כל עוד הוא מתאים לאינטרסים הצרים שלהן. הן גם מעבירות מסר ברור לפלסטינים, לפיו הן לא יממשו את הביטחונות שנתנו.
הוויכוח סביב הכרה במדינה פלסטינית מדגים היטב את הבעיה. אפשר לתמוך ברעיון ואפשר להתנגד לו, אך כשמדובר בנושא שהוגדר כחלק ממשא ומתן על הסדר קבע, כל ניסיון להכריע אותו באמצעות מהלך בינלאומי חד־צדדי באו”ם פוגע בעקרון ההסכמה בין הצדדים, שעליו נבנתה המסגרת כולה.
התרעות פיקוד העורף