לדבריו, המלחמה שנמשכת כבר שלוש שנים הציבה בפני התעשייה האווירית אתגר חסר תקדים. "אנחנו 16 אלף עובדים בחברה, אבל מעסיקים 50 אלף בתי אב", אמר. "במלחמה כמו שחווינו בשלוש השנים האחרונות, אנחנו מוצאים את עצמנו פתאום ספונסר של 50 אלף משפחות במדינת ישראל".
מעבר לאחריות כלפי העובדים, לוי מדגיש כי החברה נדרשה להתמודד בקצב חריג עם פערים מבצעיים, צרכים חדשים ומחסור בציוד ובחימוש. "במלחמה נולדו הרבה מאוד פערים, תובנות חדשות, צרכים ומענים חדשים. כל זה עשינו בקבועי זמן בלתי אפשריים", סיפר. לדבריו, אחד האתגרים המרכזיים היה להגדיל במהירות את היקפי הייצור. "נכנסנו למלחמה ארוכה, אולי הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל, ונצרכו נשקים, נצרכו חימושים. היה צריך להשלים אותם, והרחבנו קווי ייצור והבאנו אנשים כדי שיעבדו 24/7, כולל שבתות וחגים".
לוי אומר כי עד כה עמדה התעשייה האווירית בכל הדרישות שהציבה בפניה מערכת הביטחון, אך מדגיש כי הדבר חייב התמודדות בשתי חזיתות מרכזיות: כוח אדם ורכש. בתוך תחום הרכש, לדבריו, נדרשה החברה להתמודד גם עם אספקה מישראל וגם עם רכיבים מחו"ל – לעיתים תחת מגבלות ואמברגו.
"אף אחד לא מדמיין שנקום לאותה שבת"
לוי חוזר גם לבוקר 7 באוקטובר. "אני נמצא בבית, חג, סוכות, שמחת תורה. שבוע אחרי שחזרתי מגרמניה, מהחתימה על חץ 3 ביחד עם שר הביטחון. אנחנו חוזרים, כולנו באופוריה, ואף אחד לא מדמיין שנקום לאותה שבת". לדבריו, בשעה 6:30 בבוקר כבר החל לקבל שיחות מחברים בעוטף. "הם מספרים לי שיש מחבלים שמסתובבים ויורים, ואנחנו לא כל כך מבינים מה קורה".
הוא החל לאסוף מידע מגורמים במערכת הביטחון ומעובדי החברה, שחלקם גויסו למילואים וחלקם התגוררו באזור הדרום. "התמונה שמצטיירת היא תמונה לא פשוטה בכלל. אני מבין מהר מאוד שזו לא מערכה שידענו כמוה בעבר". בשעה 8:30 כבר התקיימה ישיבת הנהלה טלפונית ראשונה, שבה השתתפו הסמנכ"לים וועד העובדים. כשעה וחצי לאחר מכן, לדבריו, התעשייה האווירית כבר נפתחה לעבודה. "ביזרנו את האנשים בין הבסיסים, התחלנו לבדוק מה המלאים שיש, מה הבסיסים צריכים, ותמכנו בכל מה שצה"ל היה צריך באותו יום".
במקביל, עם תחילת גיוס המילואים, נוצרה בעיה נוספת: הראשונים שנקראו לשירות היו דווקא המאבטחים ואנשי הביטחון בשערי המתקנים - האנשים שבלעדיהם, לדבריו, לא ניתן היה לפתוח את האתרים ולהפעילם. "אלה שעומדים בשער, אלה שעובדים בביטחון שלנו – אלה שבלעדיהם אי אפשר לפתוח כלום ואי אפשר להפעיל כלום", סיפר. "לא חיכינו שמישהו יפתור לנו את הבעיות, כי לא היה למי לפנות", אמר. עובדי החברה בעלי רקע מתאים עברו הכשרה קצרה, צוידו בנשק והחלו לאבטח את המתקנים.
לוי מזכיר כי התעשייה האווירית פרוסה באתרים ברחבי הארץ, מרמת הגולן ועד אילת. לדבריו, בתוך זמן קצר הצליחה החברה לייצב את פעילותה ולספק את הסיוע שנדרש לצה"ל.
"הלכנו לקנות כלים בהום דיפו"
במהלך הראיון התייחס לוי גם למחסור בחימושים בתחילת המלחמה. הוא נמנע מלפרט אילו סוגי חימוש היו חסרים, אך הסביר כי המלאים הוכנו בהתאם לתוכניות הלחימה – ובפועל נשחקו בקצב מהיר מהצפוי. "הכמויות היו בהתאם לתוכנית לחימה שהייתה מוגדרת בצה"ל, אבל פה צרכו יותר כבר ביום הראשון, ולכן היה ברור שצריך לייצר יותר", אמר. לדבריו, קווי הייצור של התעשייה האווירית נבנו מלכתחילה לפי דרישות שהוגדרו בחיל האוויר, בזרוע היבשה ובחיל הים. עם פרוץ המלחמה נדרש שינוי חד בקצב.
"הבאנו מהזרועות מה כל אחד צריך ובנינו תוכנית להרחבת קווי הייצור שלנו", סיפר. "ברור לחלוטין שזו לא תוכנית רגילה. זו לא תוכנית שאתה יכול לעשות אותה מהיום למחר".
לוי מתאר כיצד, בתוך ימים, הוקמו קווי ייצור מאולתרים ונרכש ציוד זמין כדי להעלות במהירות את התפוקה. "כאן באה המציאות הישראלית. היצירתיות. היכולת, הייתי מגדיר את זה אפילו כחוצפה ישראלית, ללכת לקנות בהום דיפו כזה או אחר כל מיני כלים, כל מיני מרכיבים, ולהקים קווים מאולתרים".
הקושי לא היה רק בתוך התעשייה האווירית. לדבריו, קבלני משנה קטנים נפגעו מגיוס עובדים למילואים והתקשו לעמוד בביקוש, בעוד שבחו"ל היה קשה להסביר לספקים את קצב ההסלמה ואת הצורך להגדיל באופן מיידי את האספקה. "זה לא לקח אפס זמן, זה לקח כמה ימים. ותוך כמה ימים באמת בנינו את התשתית הנדרשת כדי להרחיב את הקצב".
"כחול לבן זו לא סיסמה"
לוי אומר כי ברמת החברה הלקחים כבר הופקו ונבנו נהלי עבודה למצבי חירום. גם ברמה הלאומית, לדבריו, נעשתה עבודת מטה והוגדרו צרכים חדשים. אולם מבחינתו, הפער הגדול שעדיין נותר הוא תקציבי. "כל עוד התקציב לא יהיה רב־שנתי, וכל עוד הוא לא יאפשר לתעשייה לצמוח ולייצר קדימה עם אופק של כמה שנים, תהיה בעיה", אמר.
לדבריו, גם ההכרזה על השקעה של 350 מיליארד שקל במערכת הביטחון לעשור אינה מספיקה אם התעשיות אינן יודעות להתחייב מראש להזמנות ולהרחבת קווי ייצור. "לא צריך להזמין מתעשייה X יחידות, צריך להזמין מתעשייה הרבה יותר מ־X יחידות, פרוס על כמה שנים, עם פריסת תשלומים", הסביר. לדבריו, התחייבות רב־שנתית גם מאפשרת להפחית מחירים באמצעות הזמנות גדולות יותר מספקים.
מבחינת לוי, הלקח האסטרטגי הגדול של המלחמה הוא הצורך להחזיר לישראל יכולות ייצור שהועברו עם השנים לחו"ל. "ה'איך' זה כחול לבן. כחול לבן זאת לא סיסמה", אמר. "כחול לבן זה יכולת של מעצמה להשקיע בתשתיות וביכולת שברגע האמת היא לא תהיה תלויה באף אחד".
לדבריו, לאורך השנים נבנו בישראל יכולות רבות, אך חלקן "זלגו החוצה". כעת, לטענתו, יש להשיב אותן לישראל ולוודא שבכל שרשרת אספקה של מערכת קריטית – המדינה שולטת במרכיבים המרכזיים. "מדינת ישראל צריכה לעשות את הצעד הגדול הזה. בכל שרשרת האספקה של מערכת שהיא קריטית למדינת ישראל, מדינת ישראל חייבת לשלוט בה".
התרעות פיקוד העורף