"כמו כולם, יש לי הרגשה מאוד-מאוד לא טובה בימים האחרונים. אני לא זוכרת מצב כזה שבעיר כמו ירושלים אנשים פוחדים ללכת ברחוב ופוחדים להיכנס לאוטובוס. אתה לא יודע מי מאחוריך, מי לפניך. כל הזמן עוברות בי מחשבות של מה היה קורה אילו. האם אז היינו מגיעים למצב הזה? האם יצחק היה נשאר בחיים? ספק רב".
"שבועיים לפני הרצח הייתי בתל אביב ומאוד פחדתי שזה יקרה שוב", סיפרה. "זאת, כששמעתי שקראו לו 'בוגד ורוצח'. מה שהם צרחו בקולי קולות - 'בדם ואש את רבין נגרש!' - בלי שאיש עשה דבר נגד זה. הרגשתי שדמו של יצחק הותר, ובעוד שהרחוב השתולל, לא שמרו עליו כמו שצריך".
"ברור מה היה הכשל", ציינה. "המאבטחים לא רק שלא שמרו כהלכה על יצחק, אלא גם לא הגיבו באופן שבו הם התאמנו באבטחת אישים. כלומר, לירות מיידית אחרי הכדור הראשון ביורה ולחסל אותו".
"יצחק לא פחד", חשוב היה לה להבהיר. "הוא היה בטוח שפה, במדינת ישראל, לא יפגעו בו. במקום לשאול אותו אם צריך עוד שומר או מאבטח, פשוט היו חייבים לעשות את זה".
לעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל דאז היא לא נסעה. "לא נסעתי לאף עצרת", העירה. "אני לא זוכרת אם דיברתי עם יצחק באותו בוקר. בדרך כלל היינו משוחחים מדי שבת בין הטניס לבין פגישות עם אנשים שהיו באים אליו. כשהודעתי לו שבניגוד לרגיל לא אבוא, הוא נשמע מודאג אם אנשים יבואו לעצרת".
"דרכו של הרוצח ניצחה וכל תהליך השלום נקטע"
לדבריה, היא נותרה נאמנה לדרכו. "אני לא מאמינה שמה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח", אמרה. "מוכרחים למצוא פתרונות אחרים, לקבוע גבולות ולדבר עם הצד השני".
"לא נלמד הלקח מהרצח של יצחק, נושא שקשה לטפל בו", טענה. "אם מטפלים, או אז מגיעים גם לרצח, שלא צץ פתאום בבוקר אחד. זאת עובדה שהייתה הסתה פרועה, שלא טופלה".
"יצחק היה ילד מאוד מופנם וביישן"
במשך כל שנותיה בגליל עסקה בחינוך והייתה יו"ר הוועד המנהל של שתי המכללות של התנועה הקיבוצית. היא הייתה פעילה כמרצה. "אני רואה בכך שליחות", הצהירה. "הרי הולכים ומתמעטים מי שיכולים לספר בגוף ראשון על מה שהיה פה לפני הקמת המדינה. זה מה שאני עושה היום. ויומיים בשבוע אני יורדת ל'בית הוותיקים' בתל חי ולומדת מקצועות של יהדות".
תמיד נחשבה לאחותו הקטנה. "תמיד הרגשתי כאחותו הקטנה, כאשר בהיותו בין מקבלי ההחלטות, הייתי רגועה", סיפרה.
בקיץ 46', כשרבין נעצר לחצי שנה במחנה המעצר ברפיח עם פלמ"חניקים אחרים בעקבות אירועי "השבת השחורה", הוא כתב לה משם. "במכתבים אלה, וגם בהזדמנויות אחרות, הוא התבטא בהומור עדין שלא מוכר לרבים", סיפרה.
רבין-יעקב איננה זזה מקיבוצה הפסטורלי. כיום, הכפרים בדרום לבנון בהישג יד. "בסך הכל נשארנו קיבוץ קטן שבו 75 חברים. אני בוועדת הקבלה".
לבסוף חזרה רבין-יעקב אל ליל הרצח. "כשהודיעו על יריות בכיכר, התקשרתי בדאגה לכל מספרי הטלפון שהיו לי - ולא קיבלתי תשובה", שחזרה. "ישר נסענו לביתו בתל אביב, ובדרך שמענו ברדיו שיצחק כבר איננו".
לקראת סיום הייתה לרבין-יעקב בקשה אחת: "כל פעם שיש עניין עם הרוצח, פונים אלינו. ואני אומרת שזה לא רק עניין של משפחת רבין, אלא עניין של החברה הישראלית כולה".
התרעות פיקוד העורף