לדבריו, בשנים האחרונות דחתה ריאד כמה מהלכים שקידמה ארצות הברית: הצטרפות להסכמי אברהם, חתימה על הסכם שלום עם ישראל וגם, לטענתו, הצעות לחיבור סעודיה לנתיבי אנרגיה ומסחר העוברים דרך ירדן וחיפה. במקום זאת, הוא טוען כי סעודיה מעדיפה להעמיק את קשריה עם סוריה וטורקיה ולבנות לעצמה מרחב פעולה עצמאי יותר.
טאמי משווה את המצב למוחמד עלי פאשה במאה ה-19. לדבריו, בריטניה תמכה בו בתחילה, אך שינתה את עמדתה כאשר הבינה שכוחו האזורי גדל במידה שעלולה לאיים על האיזון הקיים. לפי ההשוואה שלו, ארצות הברית רואה כיום בסעודיה כוח כלכלי וצבאי גדול מדי מכדי להשאירו ללא ריסון. הוא מייחס לכך גם את ההתקרבות הסעודית לטורקיה, לפקיסטן ולסוריה.
הוא אף מתאר את סעודיה ככוח אזורי שמתחזק "בשקט", וטוען כי מכאן נובע החשש במערב מפני מצב שבו ריאד תוכל לנהל מדיניות עצמאית שאינה כפופה לוושינגטון.
החות'ים כחלק ממנגנון הלחץ
החלק החריף ביותר בניתוח שלו הוא הטענה שלמרות העימות בין וושינגטון לטהרן, קיימות זירות שבהן לשתיהן יש אינטרס בהחלשת מדינות ערביות ובהשארתן תלויות בהסדרים חיצוניים. טאמי טוען כי בעיראק כבר נוצרה בפועל חלוקת השפעה בין ארצות הברית לאיראן, וכי מודל דומה עלול להופעל גם כלפי סעודיה.
בסיום דבריו קורא טאמי לסעודיה לא להסתפק בהתגוננות אלא לבנות מרחב השפעה אזורי עצמאי. הוא מדבר על תמיכה ישירה בסונים בלבנון ובעיראק, חיזוק הממשלה הסורית והרחבת המעורבות בסודאן, סומליה, לוב ותימן. לדבריו, המטרה צריכה להיות מניעת מצב שבו סעודיה תמצא את עצמה מוקפת, מוחלשת ולבסוף נאלצת לקבל הסדרים מדיניים שנכפים עליה מבחוץ.
התרעות פיקוד העורף