מכאן גם הדילמה של נתניהו: האם להמשיך לתקוף את וינטר ולנסות לדחוק אותו החוצה מהמרוץ, או דווקא להימנע מפגיעה קשה מדי בו כדי לא להסתכן באובדן קולות לגוש.
בליכוד בוחנים איך "לטפל" בווינטר
לפי טוכפלד, ההחלטה של נתניהו לחתום על הסכם עודפים עם הציונות הדתית ולא עם וינטר משקפת את הכיוון הזה. מרגע שהאסטרטגיה התגבשה, בכירים בליכוד, בהם יואב קיש ואלמוג כהן, החלו לתקוף את וינטר בפומבי ולטעון כי הוא מסכן את גוש הימין, עלול לשרוף אלפי קולות ואף לחבור בעתיד למחנה אחר.
אלא שלווינטר יש תזה אחרת לגמרי. הוא טוען כי בסיס התמיכה שלו אינו מגיע מליבת מצביעי הקואליציה, אלא דווקא ממה שהוא מגדיר "הימין הרך" - מצביעים שלא מוכנים עוד לתמוך בליכוד, בציונות הדתית או בעוצמה יהודית, אך גם אינם רואים עצמם כחלק מהמרכז-שמאל. אם הוא צודק, מתקפות מצד נתניהו לא בהכרח יחלישו אותו, ואולי אפילו יחזקו אותו. אם הוא טועה, והבסיס הזה קטן יותר מכפי שהוא מציג, המפלגה עלולה להישאר מתחת לאחוז החסימה ולהפוך לבעיה אסטרטגית עבור מחנה הימין כולו.
המשתנה השני: החברה הערבית
השאלה השנייה שעשויה להכריע את התמונה היא שיעור ההצבעה בחברה הערבית. בבחירות הקודמות קיבלו המפלגות הערביות יחד עשרה מנדטים. הפעם, לפי סרי, התמונה עשויה להשתנות בין היתר משום שבל"ד אינה צפויה להתמודד לבדה ובכך "לשרוף" קולות שלא יעברו את אחוז החסימה.
אם שיעור ההצבעה בחברה הערבית יעלה, שתי הרשימות הערביות עשויות להגיע יחד ל-14 ואף ל-15 מנדטים. תרחיש כזה לא בהכרח מחזק ישירות את גוש השינוי, אך הוא עשוי לצמצם משמעותית את מספר המנדטים הזמינים למפלגות הציוניות ולהרחיק את מחנה מתנגדי נתניהו מסף 61 המנדטים.
שני מוקדים, מערכת אחת
כך, 43 ימים לפני הבחירות, שני משתנים שנראים לכאורה שוליים עלולים להפוך למכריעים: מפלגה אחת שנעה סביב אחוז החסימה, ושיעור ההצבעה במגזר הערבי.
במקרה של וינטר, השאלה היא האם יצליח להוכיח שיש בישראל ציבור ימני שמאס בנתניהו אך אינו מוכן לעבור למחנה היריב. במקרה של החברה הערבית, השאלה היא כמה מצביעים יגיעו לקלפיות וכמה מנדטים ייגרעו כתוצאה מכך מהגושים הציוניים.
במערכת בחירות צמודה, שבה כל מנדט עשוי לקבוע מי יוכל להרכיב ממשלה, שני המשתנים האלה עלולים להתברר לא כשוליים — אלא כגורליים.
התרעות פיקוד העורף