בקיצור, מבחינת שרית - היה שם כל מה שצריך בשביל ערב ענק.
אבל אנחנו כאן בשביל האופנה, ושם כבר יש לנו כמה שאלות.
לחדד יש שפה אופנתית מאוד ברורה. היא אוהבת גלאם, היא אוהבת חליפות והיא אוהבת בגדים שרואים גם מהשורה האחרונה. ובפארק הירקון, מכל המקומות, בהחלט אפשר ואפילו רצוי ללכת בגדול.
אבל ללכת בגדול לא חייב להיות להוסיף עוד ועוד.
אחד הלוקים לקח את שרית למקום המוכר שלה: שחור מכף רגל ועד ראש, עם מכנסיים, חלק עליון שחור וז'קט מחויט שעליו שובצו שלל אבנים ועיטורים כסופים. מתחת לז'קט הציצה שקיפות באזור המחשוף, וגם הכתפיים קיבלו מנה נדיבה של נצנוץ.
כל אחד מהאלמנטים האלה יכול היה לעבוד בפני עצמו. הבעיה מתחילה כשכולם רוצים להיות הכוכבים של אותו לוק. הז'קט כבר עושה מספיק, השקיפות מוסיפה עוד מוקד, והעיטורים ממשיכים על פני הז'קט כולו. במקום חליפה שחורה חזקה עם פרט אחד שעושה את ההבדל, קיבלנו הרבה פרטים שמדברים בו־זמנית.
ושוב חזרנו לאותה נקודה: יש כאן יותר מדי דברים שרוצים שנשים לב אליהם. החליפה עצמה הייתה יכולה להחזיק את הלוק, אבל מרוב תוספות קשה לדעת איפה בדיוק להסתכל.
ואם חשבנו שהמעבר לג'ינס וטי־שירט יוריד קצת את מפלס הנצנצים, טעינו.
אנחנו לגמרי בעד הרעיון של לעבור במהלך הופעה למשהו נינוח יותר. הבעיה היא שגם הלוק הזה לא באמת מוריד הילוך: הטי־שירט משובצת, הג'ינס מנצנץ כמעט לכל אורכו, ושני פריטים שבבסיס שלהם אמורים להיות הכי יומיומיים שיש הופכים יחד לעוד מערכת לבוש עמוסה.
ובעיקר, כשמדובר בערב שמציין 30 שנות קריירה ועל אחת הבמות הגדולות בישראל, היינו רוצות שהלוק הזה ירגיש קצת יותר מיוחד וקצת פחות כמו ניסיון להפוך טי־שירט וג'ינס לבגדי במה באמצעות עוד ועוד אבנים.
וזאת בעצם הנקודה שמחברת בין שלושתם: לא חסר כאן כלום. להפך, יש כאן יותר מדי.
שרית עמדה בפארק הירקון אחרי שלושה עשורים של קריירה, מול עשרות אלפי אנשים, ובשלב מסוים החזיקה את היד של הבת שלה על אותה במה. היא לא הייתה צריכה עוד קריסטל כדי שנשים לב אליה.
התרעות פיקוד העורף