מנדלבליט יידרש לתאר במדויק את מנגנון קבלת ההחלטות בזמן אמת, להסביר את היעדרם של מסמכי אישור רשמיים והסתמכות המערכת על פרוטוקולים בלבד, ולהתעמת עם עדויות חוקרי המשטרה שעלו לאחרונה על דוכני העדים.
עוד יטען כי גם אם ניתן "אישור עקרוני", המשטרה חרגה ממנו וקידמה כיווני חקירה שמנדלבליט לא אישר ואף הסתייג מהם. לשיטת ההגנה, פעולות שנעשו ללא אישור הן פעולות בחוסר סמכות, העשויות להצדיק פסילת ראיות ואף ביטול כתב האישום.
הפיכת התובע המרכזי למי שאמור לספק תשובות על מחדלי חוקריו מייצרת דימוי של קריסת התזה הממסדית, ומעבירה את הפוקוס הציבורי מתוכן ההאשמות אל דרך השגת הראיות, מהלך שמשרת פוליטית את ימי הקמפיין הסוערים.
זימונו של פרופ' מנדלבליט הוא מהלך בסיכון גבוה שבו שני הצדדים נלחמים על גרסתם. בעוד ההגנה מכוונת לערעור היסודות הפרוצדורליים של כתב האישום והפרקליטות נערכת להגן על תקינות המערכת, הזירה הציבורית תפרש את המתרחש באולם לחשבון פוליטי מיידי. עדות היועמ"ש לשעבר בעיתוי הנוכחי היא אירוע משפטי דרמטי, שתוצאותיו בקלפי עשויות להיות משמעותיות לא פחות מהשפעתו על פסק הדין.