בשקט בשקט: התהליך המטריד שעובר על הימין במדינת ישראל | דן פרי

ברוח הימים הנוראים אני ירא. ירא ממשהו מוזר שקורה לימין הישראלי כבר עשרות שנים: הוא ממשיך לאבד אנשים, ובכל זאת איכשהו נשאר פחות או יותר באותו גודל. יש לכך סיבה – והיא נוראית.

רשימת הנוטשים את הימין יוצאת דופן. אריאל שרון, מאבות מפעל ההתנחלויות ואחד מסמליו הבולטים, פרש בסופו של דבר מהליכוד והקים את קדימה. ציפי לבני ואהוד אולמרט עברו מהליכוד להנהגת המרכז הפוליטי. דן מרידור ובני בגין, שנחשבו פעם ל"נסיכי הליכוד", התרחקו ממה שנותר ממפלגתם. משה יעלון עבר מתפקיד שר הביטחון מטעם הליכוד ליריבות מרה עם בנימין נתניהו. אביגדור ליברמן, שאת כישוריו כ"יונה" קצת קשה לאתר, הפך לאויב מושבע של הפרויקט הפוליטי החרדי, ובזאת - של הימין. גלעד ארדן, יולי אדלשטיין ואחרים - בדרך, כך נראה.

ביחד, הם מייצגים הגירה פוליטית משמעותית. הימין הישראלי שעיצב אותם היה ברובו חילוני, לאומני וביטחוניסטי. הימין הישראלי שמחליף אותו הופך ליותר ויותר דתי, משיחי ועוין לאידיאלים של הליברליזם הקלאסי – שלטון החוק וזכויות האזרח – שעליהם נבנתה ישראל.

הגורם המרכזי הוא המאיץ הדמוגרפי. לישראלים חרדים יש בממוצע הרבה יותר ילדים מאשר לישראלים חילונים, וגם לציונות הדתית יש משפחות גדולות יותר. לכן כל מערכת בחירות מכניסה עוד שנתון אל תוך ציבור בוחרים שהאיזון הפנימי שלו משתנה בהדרגה. ילדים יורשים את הפוליטיקה של הוריהם, לעיתים קרובות מספיק כדי שאפשר יהיה לומר שעם כל ילד דתי שנולד, בגדול, הימין נעשה דתי יותר.

אי לכך, נכון לסקרים של תקופה זו, ש"ס ויהדות התורה מקבלות כ־15 מנדטים ברוב התרחישים הסבירים. המפלגות המזוהות עם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שניהם דתיים ושמרנים מובהקים, יכולות להוסיף עוד כתריסר מנדטים ויותר – במיוחד אם חבורת עופר וינטר תעבור את אחוז החסימה.

זו הסיבה שהיציבות של הימין הישראלי מטעה. גודלו יכול להישאר יציב להפליא בזמן שהרכבו משתנה מן היסוד. הימין הלאומני החילוני הישן הולך ומוחלף, והבוחרים החילונים שפעם ראו את עצמם כחברים טבעיים במחנה הימין - מוצאים את עצמם יותר ויותר בצד השני של המתרס הפוליטי. התהליך הזה משנה גם את אופיו של ה"שמאל": עם כל ליכודניק שעובר אליו הוא נעשה פחות יוני, עד שנאלץ למתג את עצמו מחדש כ"מרכז". מביך, אבל נחוץ.

רק לפני שנים ספורות נתניהו ראה בבן גביר דמות מביכה עד כדי כך שסירב להצטלם איתו. בן גביר שכן בשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה הישראלית, תלמידו של הרב מאיר כהנא, הגזען הקיצוני, והורשע בעבירות שכללו תמיכה בארגון טרור והסתה לגזענות. אך עלייתו נראית הגיונית יותר כאשר מציבים את נתניהו עצמו בפרספקטיבה היסטורית.

נתניהו הוא פוליטיקאי חילוני מטיפוס ישראלי ישן יותר: קוסמופוליטי, מערבי, לא שומר מצוות, עד לא מזמן מגן שלטון החוק החילוני, ויורש אידיאולוגי של הלאומיות הרוויזיוניסטית של המאה ה־20. בן גביר דומה הרבה יותר לציבור שהימין הולך והופך להיות: דתי, אתנו־לאומני, חסר סובלנות כלפי מגבלות ליברליות, ונינוח עם הצגת העליונות היהודית בכל רחבי הארץ כעיקרון מארגן של הפוליטיקה.

ייתכן שנתניהו יתברר כשיאו של הימין הישראלי הישן, בעוד בן גביר יהפוך לאחד הפנים האפשריים של עתידו. מבחינת ישראל כולה, המשמעות חורגת הרבה מעבר לזהותו של ראש האופוזיציה הבא, משום שהשסע המתהווה נוגע לאופיים של החיים עצמם.

שמרנים חילונים וליברלים חילונים יכולים לריב בחריפות על מיסים, שופטים, התנחלויות, גבולות ואסטרטגיה צבאית, ועדיין לחיות פחות או יותר באותו יקום אובייקטיבי ועולם חברתי. מאבק בשאלה האם ההלכה הדתית צריכה לעצב את המרחב הציבורי נוגע כבר למבנה הבסיסי של החברה. שינוי כזה ירעיל את הפוליטיקה הדמוקרטית באופן שקיטוב פוליטי רגיל אינו מסוגל לו.

דבר אחד הוא להפסיד בבחירות בגלל רעיונות. דבר אחר לגמרי הוא מצב שבו הבחירות הופכות יותר ויותר למפקד אוכלוסין בין שבטים שאינם מסוגלים להסכים כמעט על דבר. ישראלי חילוני שרוצה תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים, חינוך ליברלי, שוויון מגדרי, שירות צבאי או לאומי אוניברסלי ודמוקרטיה חוקתית בסגנון מערבי ניצב בפני בעיה קיומית אם הפסד בבחירות משקף עליונות מספרית קבועה של אוכלוסייה המחויבת להחרבת המודרנה.

בשלב הזה השאלה הופכת להיות כמה זמן תהיה אוכלוסייה אחת מוכנה להישלט בידי האחרת. בעתיד הנראה לעין, האוכלוסייה החילונית והמסורתית־מתונה בישראל עדיין מהווה רוב, והיא בעלת עוצמה כלכלית עצומה וממלאת תפקיד מרכזי בצבא, בטכנולוגיה, במדע ובתרבות של המדינה. אבל הדינמיקה הדמוגרפית פועלת לטובת הימין הדתי. או פשוט אמור מעתה: גוש הדת.

כאן נכנס גם המרכיב הגיאוגרפי, שלכאורה פותח אפשרויות חדשות. חלק גדול מהעושר ומכושר הייצור של ישראל המודרנית מרוכז ברצועת החוף החילונית והמתונה מבחינה דתית, המשתרעת ממטרופולין תל אביב צפונה עד חיפה. עם הזמן צפוי להיווצר פער בולט יותר ויותר: הכוח הפוליטי ינוע בהתמדה לעבר אוכלוסייה דתית שגדלה במהירות, בעוד חלק בלתי פרופורציונלי מהפריון הכלכלי, ההייטק והחיבור לעולם יישאר מרוכז בקרב אוכלוסייה שכיוון התפתחותה של המדינה הופך בעיניה לבלתי נסבל.

ישראל כזאת עשויה בסופו של דבר להיאלץ לשקול הסדרים שנשמעים כיום דמיוניים: פדרליזם, קנטוניזציה, מבנים קונפדרטיביים, ואפילו חלוקה בין ישראל חילונית, ליברלית ומשגשגת יותר לאורך חוף הים התיכון לבין ישראל דתית והיפר־לאומנית בעורף, בירושלים ובגדה המערבית. חלוקה כזאת תהיה הגיונית מבחינות מסוימות – אך היא גם תיצור ישות חופית קטנה, צרה ופגיעה מבחינה אסטרטגית, באחד האזורים המסוכנים בעולם.

כאשר בוחנים את הדברים דרך המיון הפוליטי שכבר מתרחש, המאבק בין דתיים לחילונים בישראל מתגלה כעוסק בהרבה יותר מהשתמטות החרדים מגיוס צבאי. זהו מצב חירום לאומי שדורש מעשים. לא ברור לאן זה יוביל. לא ברור עד כמה זה יהיה מנומס. אולי תהיה הגירה חילונית מסיבית לקפריסין ומערבה, ואולי יגיעו ימים באמת נוראים.