זה כבר הופך למבוכה אסטרטגית עבור ארצות הברית ובעלות בריתה. כל שבוע נוסף שבו איראן מכתיבה את כללי המשחק באזור שוחק את אמינות הלחץ המערבי. אם המשטר ישרוד לא רק בשלמותו אלא אף מחוזק - בעודו ממשיך לבנות פצצה, להפיץ טרור ולטבוח בבני עמו - זו תבוסה. ברור שהטיפול בכך צריך להיות בעדיפות עליונה.
סין היא שמספקת את החמצן הכלכלי שמאפשר לטירוף הזה להימשך. רכישות סיניות מהוות כ-90% מיצוא הנפט האיראני, לפי הוועדה האמריקאית לבחינת היחסים הכלכליים והביטחוניים בין ארצות הברית לסין. הכסף הזה מאפשר לטהרן לשרוד את הסנקציות ולממן את משמרות המהפכה ואת שלוחותיה ברחבי האזור. והקשר אינו מסתכם בנפט.
זו הסיבה שהפגישה בין הנשיא טראמפ לנשיא סין שי ג'ינפינג ב-24 בספטמבר חשובה אפילו יותר מהרגיל. כן, לארצות הברית ולסין יש הרבה על מה לדבר: סחר, מכסים, קניין רוחני, מטבע, רוסיה ושאלת הבינה המלאכותית – שממש חורכת את הדיון הבינלאומי, כנראה מעל הכל.
הטיעון נגד הגבלת ה-AI פשוט: אם ארה"ב תלחץ על הבלמים, סין תדהר קדימה. אלא שגם בבייג'ינג מודאגים מהסכנות - מתקפות סייבר, איומים ביולוגיים ומערכות שעלולות לצאת משליטה אנושית. דווקא כאן עשוי להימצא בסיס לאינטרס משותף. ארה"ב וסין ימשיכו להתחרות על העליונות הטכנולוגית, אבל סין תהיה שחקן הכרחי בכל הסדר עולמי רציני שינסה להציב לבינה המלאכותית גבולות לפני שיהיה מאוחר מדי.
עם זאת, נושא איראן בוער עוד יותר – וגם ניתן לפתרון מהיר יותר. לכן אם טראמפ יגיע עם יעד אסטרטגי אחד מעל כולם, הוא צריך להיות צמצום התמיכה הכלכלית הסינית באיראן.
יש ארגומנט לא רע: זה ממילא זמני
המצור עצר משלוחי נפט איראניים חדשים מלהגיע למלאים הנגישים מחוץ לאיראן. לפי וול סטריט ג'ורנל, המלאי שמחוץ למצור צנח מכ-90 מיליון חביות לכ-29 מיליון. שר האוצר סקוט בסנט העריך באופן דומה שכ-30 מיליון חביות עדיין זמינות לסין. אם איראן אינה יכולה לחדש את המלאי הזה, השגרה שהיא מנסה לשדר היא במידה רבה הצגה.
בייג'ינג אפשרה לטהרן לעמוד בסנקציות בכך ששימשה עבורה קונה של מוצא אחרון. אבל המצב הזה אינו יכול להימשך לנצח - והאינטרסים של איראן וסין מתחילים להתפצל.
הרפורמיסט האיראני חוסיין מרעשי טען לאחרונה כי בייג'ינג דרשה מטהרן לפתוח מחדש את הורמוז, להפסיק את הדרישות לגבות תשלום מאוניות תמורת מעבר ולפתור את העימותים שלה עם סעודיה וארצות הברית. טהרן הכחישה, ובייג'ינג לא אישרה את הדברים. אבל הדרישות המיוחסות לסין מתיישבות היטב עם האינטרסים שלה.
סין אולי נהנית לראות את אמריקה מסתבכת, ואולי נוח לה עם מלחמה ששואבת את תשומת לבה של וושינגטון, מייקרת את המחיר לכלכלות המערב וממחישה את גבולות הכוח האמריקאי. אבל כאוס מתמשך במפרץ הפרסי אינו משרת את סין.
לבייג'ינג יש אפוא אינטרסים סותרים. איראן מתסכלת את ארצות הברית ומספקת לסין נפט בהנחה. אבל שליטתה בנתיב אנרגיה חיוני מאיימת גם על האספקה הסינית מסעודיה, איחוד האמירויות, עיראק וקטאר. התקדמות החות'ים לעבר באב אל-מנדב מסכנת עכשיו נתיב ימי נוסף.
טראמפ צריך לנצל את הסתירה הזאת. הוא לא צריך לשכנע את סין לאמץ את תפיסתה של וושינגטון לגבי איראן. הוא צריך לשכנע אותה שטהרן הפכה לנטל גדול יותר מנכס.
היעד האמריקאי צריך לכלול שלושה מרכיבים:
שי לא יעשה את כל זה כטובה לטראמפ. וושינגטון תצטרך לתת משהו בתמורה. אבל סוגיות ביטחוניות יסודיות - ובראשן התמיכה בטייוואן - חייבות להישאר מחוץ לעסקה. שיתוף פעולה סיני בנושא איראן אינו מצדיק פגיעה בביטחונה ארוך הטווח של טייוואן או מתן תמריץ נוסף לכפייה סינית.
יש מנוף טוב בהרבה: ונצואלה
טראמפ יכול להציע לבייג'ינג פתיחה הדרגתית ומותנית להשתתפות מסחרית סינית במגזר הנפט של ונצואלה. אין פירוש הדבר "לתת" לסין את הנפט של ונצואלה. וושינגטון פשוט תשתמש במסגרת הסנקציות והרישיונות שכבר נמצאת בידיה כדי לאפשר פעילות מסחרית סינית מוגבלת.
העסקה צריכה להיות מדורגת. צמצום מאומת של רכישות הנפט האיראני יאפשר רישיונות לרכישת כמות מוגדרת של נפט גולמי מוונצואלה. צמצום נוסף יוכל לפתוח את הדרך להשקעות מוגבלות בקידוחים, בצינורות ובמתקני אחסון.
ואם סין תחזור לרכוש נפט איראני מעבר למכסה המוסכמת, תסייע לטהרן להסתיר עסקאות או תספק לה סיוע צבאי אסור - הרישיונות יפקעו והסנקציות יחזרו. לסין כבר יש ניסיון נרחב בוונצואלה. מוסדות סיניים הלוו למדינה מיליארדי דולרים, וחברות האנרגיה שלה השקיעו בה ורכשו ממנה נפט. טראמפ לא יצטרך ליצור אינטרס סיני חדש; הוא פשוט ינצל אינטרס שכבר קיים.
יש כמובן סיבות טובות להגביל את הנוכחות הסינית בחצי הכדור המערבי. הרישיונות צריכים להגביל אילו חברות יורשו לפעול, את שיעורי הבעלות ואת סוגי הפרויקטים, ולהוציא מכלל העסקה נמלים, תקשורת ותשתיות ביטחוניות. כל אישור חייב להיות הפיך.
עסקה כזאת תחבר בין שלושה אינטרסים. ונצואלה תקבל הון ודרך להגדיל את תפוקת הנפט שלה. סין תקבל מקור אנרגיה נוסף לטווח ארוך. וארצות הברית תתחיל לנתק את צינור החמצן הפיננסי שאפשר לאיראן לספוג את הלחץ המערבי.
איראן רוצה שהעולם יאמין ששום מצור, שום סנקציה ושום מערכה צבאית לא יגרמו לה לסגת. כוחותיה ושלוחותיה מפגינים עוצמה מהורמוז ועד באב אל-מנדב, בעוד המערב מתקשה להפוך לחץ לכניעה.
טראמפ יכול לשנות את המשוואה הזאת - אבל רק אם יתמקד במדינה שמאפשרת את ההתרסה האיראנית מבחינה כלכלית. לכן, כשייפגש עם שי ב-24 בספטמבר, עליו להזכיר לו שלושה דברים: מלאי הנפט האיראני הנגיש הולך ואוזל; לבייג'ינג עצמה יש אינטרס לפתוח מחדש את הורמוז; וארצות הברית מוכנה לעשות עסקה.
התרעות פיקוד העורף