אם קשה אז נתקן
"פעם נתתי הרצאה לקורס בכירים בחיל האוויר. אחרי ההרצאה ניגש אליי אחד מהם ואמר שהתמונה של ענר במיגונית נמצאת אצלו בחדר. עוד הוא אמר, בעיניים דומעות, שהוא מאוד מודה לי שכשדיברתי על הילדים שלי, אמרתי במפורש שאני אמא לשבעה ילדים. כי הוא אח שכול שאיבד לא רק את אחיו, אלא גם את ההורים שלו, שהתקשו לראות אותו מרוב העיסוק באבל ובאובדן. אחים שנזנחו בעקבות מות הבן - זה היה מצב מאוד רווח בדורות הקודמים. היו אומרים להם, 'תשמרו על ההורים שלכם', ואני אומרת, אנחנו הורים לשבעה, יש לנו אחריות כלפי ענר וכלפי הילדים שאיתנו, ויש לנו זכות וחובה ללמוד מהם ולראות אותם. זו פילוסופיית חיים, להסתכל על מה שיש ולא רק על מה שכבר אין. על מה שטוב ולא רק על מה שרע. אנחנו רואים את הסטיקרים של הנופלים, איזה משפטי מפתח מדהימים הם השאירו מאחור כצוואה, אבל אני אומרת לך שמשפטים יפים לא פחות אומרים גם אלה שחיים עדיין, לא רק אלה שכבר לא".
"אני מוכנה להביא את עצמי עם כל המחירים שאשלם. זו השליחות שאני שומעת בקול של ענר. ענר עמד בפתח המיגונית ואמר, 'אני אקח כל רימון ואזרוק אותו החוצה, ואם אני אפצע או אמות, אתם תמשיכו אחריי'. כשאני רואה את התמונה הזאת בעיני רוחי, ושומעת את הקול שלו, 'אתם תמשיכו אחריי', אני יודעת שאמשיך את המורשת שלו ואעשה כל מה שאני יכולה כמוהו. אם הוא מסר את נפשו והקריב את חייו בשביל אנשים שהוא לא מכיר, אז אני אעשה את המקסימום שאני יכולה למען עם ישראל, שאני לא מכירה את כולו אבל אני יודעת שהוא ראוי לקבל מנהיגים שבאו לעבוד בשבילו".
"בית לאנשים כמוני"
"כולם טובים וחשובים, אבל המהות של הציונות הדתית היא להכיל גם וגם. בשנים האחרונות, במיוחד בתקופה של הרפורמה המשפטית וערב 7 באוקטובר, זה הגיע להקצנה ולהליכה לקצוות. או שאתה דתי וחושב שבית המשפט צריך להתנהג אחרת ותומך בהתנחלויות, או שאתה בוגד בערכים הדתיים ואז אתה שמאלן. נוצרה תפיסה של 'אנחנו והם'. לכל זה נוספה התמיכה ההזויה במשתמטים ובהתנגדות לחוק הגיוס. הלא הציבור הדתי־לאומי הוא חוד החנית בצבא, גם בקרב המפקדים הבכירים, וגם לצערנו במספר הנופלים, ואני לא מצליחה להבין איך מנהיגי מפלגה שקוראת לעצמה דתית־ציונית לא עומדים לצד המשרתים ברמה הערכית והעקרונית. איך היא לא אומרת, 'הצבא הוא ההכרח לקיומנו פה, אנשינו נותנים מאות ימי מילואים ואנחנו נעמוד לצידם'. זה לא ייאמן. מצד אחד את רואה נשים מסורות, עם כיסוי ראש, ביהודה ושומרון ובירושלים שולחות את הבעלים לחזית ושומרות על הילדים לבד, ומצד שני מצביעות לסמוטריץ' ולבן גביר שמקדמים חוקים של השתמטות ונשארים בקואליציה משיקולים זרים של שמירה על הכיסא".
ממשלה ציונית רחבה
שפירא רואה בחיבור של הבית הציוני למפלגת ישר! חיזוק למשימת הקמת הממשלה הציונית הרחבה בשמה יצאו לדרך. "ממשלה שמסתכלת על הערכים של הציונות בעת הזאת ומכניסה אליה רק מפלגות שמגדירות את עצמן ככאלה", היא אומרת. "ערך לקיחת האחריות הוא ההגדרה המרכזית של ציונות היום. קודם כל לשרת שירות צבאי, לאומי וחברתי ולעשות את מה שצריך כדי שהמדינה תמשיך להתקיים".
"מספיק שאהיה אדם"
סמל ראשון ענר אליקים שפירא ז"ל, בן 22 במותו, ניכר בגדולתו מילדות. "הוא היה ילד דעתן", מחייכת אמו בגעגועים. "הוא למד לדבר מוקדם, ומהרגע שלמד - דיבר בלי הפסקה. היה לו מה להגיד על כל דבר. אז התחיל לכתוב, והכיר גם בחשיבות השפה והמילים. הוא האמין שאפשר לשנות מציאות. באחד משיריו כתב, 'אני אדם שמאמין בשינוי, עזוב שינוי מספיק להיות אדם שמאמין סתם, טוב אז אני אדם מאמין, עזוב להאמין, מספיק שאהיה אדם'. הוא היה יוצר, מוזיקאי, אומן, צייר, פילוסוף. כל דבר שהאמין בו, עשה במצוינות. בתיכון זה היה מוזיקה וחברים. בצבא זה גיבוש מטכ"ל. הוא נפצע בגיבוש, שיקם את עצמו, חזר לגיבוש, שוב נפצע, ובזמן שהחלים בבית לא קיטר אלא בנה לעצמו אולפן ביתי והקליט מוזיקה. כשחזר לצבא, המשיך להצטיין בכל קורס שעשה".
ב־7 באוקטובר היו לענר עוד ארבעה חודשים לפני השחרור משירותו בסיירת הנח"ל במוצב סופה. "ערב קודם הייתה לנו ארוחת חג משפחתית מדהימה", משחזרת אמו. "ציינו גם את יום ההולדת של אחותו של ענר, ובסיומה הוא יצא למסיבת הנובה עם הירש גולדברג־פולין. ב־8:00 בבוקר היו אזעקות בירושלים. אני זוכרת שאמא שלי אמרה, 'נראה לי שהתחילה מלחמת יום כיפור שנייה'. חשבתי שענר יוקפץ לבסיס, מה שהתברר כנכון. הוא הקפיץ את החיילים ובעצמו היה בדרך למוצב סופה. חזרנו מבית הכנסת ובדרך אמרתי, 'צריך להתקשר לענר כי הוא בטח ייכנס ללחימה ולא נוכל לדבר איתו ולאחל לו בהצלחה'. אז חיכיתי למשה שיחזור, שלא נחלל את החג פעמיים, והתקשרנו לענר ב'שינוי', זה טריק הלכתי כזה. הטלפון שלו היה סגור והרגשתי שפספסתי אותו ושהוא כבר בלחימה. רבע שעה לאחר מכן התקשרה חברתו שלי וסיפרה שמחבלים רבים תקפו מבלים במסיבת הנובה ושענר לא עונה לה. לא ידענו על המסיבה כי לא פתחנו חדשות, אבל כששמעתי עליה התחלתי לצרוח. שעה שלמה צרחתי, דפקתי את הראש בקיר. הייתי בטירוף, כי באותו רגע הבנתי שלא יכול להיות שענר לא יתקשר לעדכן אותנו".
למחרת החלו לחפש אותו בבתי החולים וברשימות הניצולים. "התקווה הכי גדולה הייתה שהוא פצוע קשה בשיפא. כלומר, שהוא חטוף. כי בבתי חולים לא מצאו אותו. זה היה סיוט שאני לא מאחלת לאף אחד", משחזרת שפירא את ימי הבלהה ההם. "ביום השני הגיעה העדות הראשונה מניצולה שסיפרה שענר הציל את חייה ואת חיי הצעירים שנמלטו למיגונית המוות. המשפחה של הירש הגיעה אליה והיא סיפרה להם שהוא נחטף ואז מישהו שם אמר, 'יש משהו שאתם צריכים לשמוע'. כולנו ישבנו על הרצפה סביב הטלפון והצעירה סיפרה את גבורתו של ענר, ויצא לי מהפה, 'גיבור ישראל', צמד המילים הזה ששגור מאז בפי כולם. שאלנו את הניצולה מה עלה בגורלו של ענר, והיא אמרה שהוא נפצע והיא לא יודעת. ביום שלישי הגיעה עדות שתיארה את ענר עומד מול המחבלים ותופס רימון אחרי רימון וזורק החוצה, ובכך מסכן את עצמו ומציל את הצעירים שמאחוריו. ברביעי הגיעה עוד עדות. בערב דפקו שלושה קצינים בדלת. ראיתי אותם מהגג ואמרתי למשה, 'הם הגיעו'. ישבנו כולנו על הספה בסלון, מחזיקים ידיים. הם דפקו, ופתחנו. כמעט התעלפנו אבל הקצינים אמרו, 'רגע, רגע, אל תקפצו למסקנות'. ישבו, פתחו קלסר והקריאו: בנכם ענר שפירא נעדר. הוא אינו בין החללים, אינו בין הפצועים, אינו בין החטופים, איננו יודעים היכן הוא. וסגרו את הקלסר".
ההלוויה התקיימה למחרת, בבוקר שישי: "התעקשנו על שישי כי לא רצינו להלין את המת וגם לא רצינו שיידחה לראשון, שאז חל יום ההולדת של הבת שלי. היה צריך פרוטקציות בימים ההם עם כל ההלוויות, והכניסו אותנו אחרונים. אני זוכרת את כל הרחוב עם האנשים והדגלים ואת הפרחים והקברים הפתוחים, כמעט התעלפתי כשראיתי את הכמות האדירה של אלו שהתמלאו ואלו שממתינים אחרינו. זו הייתה זוועה. בשבעה הגיעו אנשים וסיפרנו להם על סיפור הגבורה של ענר, וכיצד הדף את הרימונים בידיו החשופות אחד אחרי השני, ואף אחד לא האמין לנו. חשבו שאנחנו סתם הורים מטורללים שמדמיינים מציאות כזו, כי מי עושה דבר כזה. אז הם הנהנו בנימוס, ושלושה שבועות אחר כך התפרסם הסרטון ממצלמת הרכב שרואים ממנו את כל הרימונים נזרקים החוצה. אנשים אמרו, 'הוא באמת זרק את הרימונים והציל את הצעירים'. אמרנו, 'אבל סיפרנו לכם בשבעה' ואנשים אמרו, 'כן, אבל לא האמנו לכם עד שראינו בעיניים'".
משמעות, שייכות, זהות
לפני שהעולם נטרף, שפירא עבדה כאדריכלית ומתכננת ערים במנהל התכנון. מכיוון שיש לה גם תואר שני בתולדות האומנות, הספיקה לעבוד כאוצרת תרבות במוזיאון ישראל וגם בהוראה. במנהל הייתה אחראית על אתרי מורשת. "תכננו את מדינת ישראל, פשוטו כמשמעו", היא מחייכת. "זו הייתה זכות גדולה לעבוד עם ארגונים בינלאומיים שעוסקים בתכנון והתחדשות".
לפני שמונה שנים עברה למשרד המורשת כאחראית על אתרי המורשת בישראל מהעת העתיקה ועד העת החדשה: "זו הסיבה לקיומנו כאן, וזה לעסוק במשמעות, שייכות, זהות. הייתי מגיעה לאתרים ובוכה מהתרגשות כי הרגשתי שאני ממש נוגעת בהיסטוריה. אמרתי לעצמי, ביום שאפסיק לבכות מהאתרים שאני מתעסקת בהם, לא אמשיך לעבוד כאן".
7 באוקטובר ערבב את האישי והמקצועי באופן שאי אפשר לתפוס. "זה היה הזוי, מצד אחד הבן שלי הופך למיתוס של גיבור ישראל, ומצד שני אני בתפקיד האחראית על אתרי המורשת של ישראל, וכל המורשת מתמקדת בעוטף ואיך אנחנו מתעדים ומספרים לעצמנו, לעולם ולדורות הבאים את מה שקרה לנו", היא אומרת.
בן 22 לנצח
שלוש שנים חלפו, וככל שהזמן עובר הכאב קשה יותר. "אם מישהו חושב שהזמן מרפא, שיחשוב שנית", אומרת שפירא. "הזמן עושה הרבה דברים, אבל את הגעגוע הוא לא מקהה ולא מחליש. להפך, יותר זמן זה יותר געגוע".
התרעות פיקוד העורף