בתוך רכבת ההרים של בחירות 2026 עוד לא עסקנו בשאלה משמעותית אחת: האם אנחנו עומדים לראות את היווצרותה של מפלגת מחאה במערכת הבחירות הנוכחית?
בשלוש השנים האחרונות מדינת ישראל התמודדה עם רצף אירועים, יש מי שיגידו החמורים בתולדותיה. רצף אירועים שיש בהם כדי לבטא את התפיסה האומרת "משהו כאן לא עובד". תחושה וחוויה שיכולות להוות בסיס להתפתחות מפלגת מחאה, משהו שלא ראינו עד כה בשנים הקשות האחרונות.
ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל מלמדת אותנו על שלושה מודלים עיקריים שהולידו מפלגות מחאה. המודל הראשון הוא כאשר יש תנועה או אישיות ציבורית הממוצבות פומבית ומזוהות באופן משמעותי עם אי־שביעות רצון ציבורית, והיא מגיעה בשלה למערכת בחירות והופכת להיות בית למחאה. הדוגמה הבולטת היא מפלגת ד"ש. שינוי הוקמה בעקבות גל המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ועם חבירתה לתנועה הדמוקרטית של יגאל ידין נולדה מפלגת ד"ש – התנועה הדמוקרטית לשינוי – שהפכה בית לרבים ממצביעי המערך המאוכזבים שלא רצו או שלא היו מסוגלים לתת את קולם ולהעביר את השלטון ישירות לתנועת הליכוד.
המודל השני הוא כאשר הבית הפוליטי קיים תקופה ארוכה, אבל בנסיבות ציבוריות הופך לכלי מחאה. מציאות שבה המפלגה יכולה להיות קיימת שנים, אבל הציבור מבקש להעניק לה משמעות חדשה בעקבות אירועים אקטואליים. הדוגמה המובהקת לכך היא מפלגת שינוי של טומי לפיד.
מפלגת שינוי לא נולדה בתקופתו של לפיד האב. היא נולדה, כאמור, בשנות ה־70. בגלגולה המאוחר יותר היא פרצה עם 6 מנדטים בבחירות 1999, והגיעה לשיא עם 15 מנדטים ב־2003. הסיבה לנסיקתה הייתה גל מיאוס מהכוח הפוליטי החרדי ומהמערכת הפוליטית הכללית, שנראה כאילו עבדה בשירות המפלגות החרדיות. המחאה בשנים אלו לא יצרה מפלגה, אלא מצאה מפלגה קיימת והפכה אותה לבית שלה.
המודל השלישי הוא מפלגת מחאה כמפלגת הפתעה, ולכן מודל זה יכול לחפוף בחלקו את שני המודלים הקודמים. אלו נסיבות שבהן הצבעת המחאה יכולה להיות עצומה ומשמעותית, אבל גם מאוד לא יציבה. הדוגמה המובהקת לכך היא מפלגת גיל – מפלגת הגמלאים. מפלגת הגמלאים הייתה קיימת לפני שנת 2006, שבה קיבלה 7 מנדטים, אבל רק באותה מערכת בחירות זכינו לראות אותה במופע של מחאה־הפתעה. חלק גדול של מצביעי אותה מפלגה היו צעירים שביקשו "לפרגן" בקלפי לגמלאים, היות שלא היו מרוצים ממפת המפלגות באותה העת. שלוש שנים לאחר מכן המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.
אף שבקדירה הנוכחית של מערכת בחירות 2026 יש לנו טבח 7 באוקטובר, מלחמת חרבות ברזל, חבלי ארץ שפונו לתקופה ארוכה, מערכות שלמות הזקוקות לשיקום, רצון לשינויים במערכת המשפט, שאלת חוק הגיוס והסכסוך עם החברה החרדית – אנו לא רואים מפלגה או דמות חדשה שהפכו להיות כתובת אחת בולטת שמסוגלת לתת מענה לכל הכעס שהצטבר, ואנחנו לא רואים נהירה של בוחרים למפלגה או לדמות קיימת שיש ביכולתה לתת מענה. חוסר היכולת של מפלגות מתנגדי נתניהו להסכים בשאלת מועמדם להובלה ולראשות הממשלה, יש בו כדי להקשות על האפשרות להגדיר כתובת אחת למחאה.
המפלגה הראשונה היא מפלגת כחול לבן. בני גנץ מבקש לבסס את כל האסטרטגיה שלו על התובנה האומרת שהציבור לא נמצא היכן שהמערכת הפוליטית נמצאת. לדידו של גנץ אנחנו נמצאים במערכת גושית, כאשר כל אחד מן הגושים לא מסוגל יהיה להרכיב ממשלה ללא מפלגות הלוויין הקיצוניות שלו. גנץ מבקש לקחת את המרכז לקואליציה יציבה. המסר המחאתי של גנץ הוא: כולנו מאסנו בקיצוניות ובקצוות. מי שרוצה קיצוניות, שלא יצביע לי. מי שרוצה מרכז חזק שיכול להתמודד עם סוגיות העומק הדרושות טיפול, כחול לבן היא הכתובת. זהו מסר פשוט להבנה בקרב קהל הבוחרים, וניתן להעבירו במפגשים וגם בסרטוני תעמולה. האתגר המשמעותי של גנץ הוא ליצור מחאה בולטת דרך מרכז השיח ולא דרך נתיבי הקיצון שבאמצעותם קל ליצור בולטות.
המועמדת השנייה ליצירת הפתעה היא מפלגת "הציבור החרדי" בהובלת מוטי לייטנר. כאן מדובר במקרה מעניין. מדובר במודל הראשון למחאה שציינו לעיל. לייטנר והמפלגה שלו מצביעים על כל הסוגיות המטרידות את המגזר החרדי: האם המגזר נידון לחיות לעולם בדלות ובעוני, שאלת ההשתתפות בנטל במסגרת שירות צבאי ואזרחי, סוגיית ההשכלה הגבוהה ולימודי הליבה ועוד. בעומק הציבור החרדי חלו תנודות משמעותיות בדעת הקהל, ומפלגת הציבור החרדי מבקשת לעשות "אאוטינג" לעמדות הללו ואומרת לציבור: מותר לכם לומר בקול שאתם רוצים שינוי. אנחנו פה בשביל להעניק לכם את השינוי.
הבעיה הגדולה של מפלגת הציבור החרדי היא שמדובר במחאה מגזרית, וגם אם היא תעמיק שורשים, זה לא יספיק כדי לעבור את אחוז החסימה. כעת המשימה של לייטנר היא כפולה. האחת, לחזק את מרכיב המחאה בתוך החברה החרדית. כאן זו תהיה עבורו משימה מורכבת. שיבוצה של ד"ר נחומי יפה כמספר 2 ברשימה ממצב אותה כפונה לחרדיוּת המודרנית והמשתלבת בלבד, ולא בהכרח למי שרואה את עצמו בחרדיות הזרם המרכזי.
המשימה האחרת של לייטנר מתנגשת עם בסיס זהותו. לייטנר, בשביל לגרור הצבעה חילונית כהצבעת מחאה, צריך להסביר לקהל הרחב שהפיצוץ מול החברה החרדית הנוכחית ממתין מעבר לפינה, אלא אם יצביעו לו. משימה מאתגרת, אבל לא בלתי ישימה.
המועמדת השלישית היא מפלגת המילואימניקים של ד"ר יועז הנדל, שחברה לאחרונה למפלגה הכלכלית החדשה של פרופ' ירון זליכה. כאן לכאורה צריך היה להיות סחף, כי העומס והקושי מצויים כמעט בכל בית ציוני. האתגר נמצא בכך שהמפלגה נשאבת בקמפיין אחרי סדר היום התקשורתי הכללי, במקום להציף באופן עקבי ויצירתי את תעודת הזהות שלה.
לסיכום, הבחירות אומנם ייערכו בסוף החודש, אך במונחי קמפיין יש עוד זמן רב. המשימה של מנהלי הקמפיין היא להגיע בשיא לישורת האחרונה. האם יש סיכוי שנסיים את מערכת הבחירות ללא הופעתה של מפלגת מחאה? ימים יגידו.
התרעות פיקוד העורף