אבל במקום לבדוק אם מדובר בתופעה רחבה, הוא בחר להציג ארבע תגובות של חשבונות ברשת ולהעניק להן משמעות שחורגת בהרבה ממשקלן האמיתי. ארבעה ציוצים אינם מייצגים ציבור. חשבון עם כמה עשרות עוקבים אינו מייצג את השמאל או את ממשלת השינוי. וגם אם מדובר באנשים אמיתיים ולא בחשבונות מזויפים, הם עדיין מייצגים בראש ובראשונה את עצמם.
עיתונאי אמור לדעת להבדיל בין רעש תפל ברשת לבין מגמה ציבורית. הרי אנשים כותבים דברים מופרכים בטוויטר ובפלטפורמות אחרות בכל יום. זה לא חדש. תפקידו של עיתונאי אינו להתרגש מכל חשבון קיקיוני, להעניק לו במה ואז להסיק ממנו מסקנות על ציבור שלם. תפקידו הוא לברור, לבדוק, להצליב ולהכניס את הדברים לפרופורציה.
אבל מעבר לפוליטיקה, יש כאן שאלה עיתונאית בסיסית: למה דווקא זה היה הסיפור? למה לא לשאול כיצד התאפשר אירוע שבו טייס נפצע, מטוס איבד גובה ונוסעים נאלצו להתערב כדי למנוע אסון? למה לא להפנות את הזרקור אל הכשלים של משרד הביטחון והשב"כ שהיו צריכים להיבדק, על אחריות הממשלה, המופקדים על הבטיחות?
וזה אולי השיעור החשוב ביותר מהפרשה הזאת: לא כל דבר במדינת ישראל חייב לעבור דרך המסנן של "כן ביבי, לא ביבי". אנשים יכולים להיות ימנים, שמאלנים, תומכי נתניהו, מתנגדיו או פשוט אזרחים שפעלו ברגע קריטי. ותפקיד העיתונאי לדעת לסנן רעש רקע שאינו רלוונטי.
ירון אברהם הוא עיתונאי מנוסה, ולכן מצופה ממנו סטנדרט גבוה יותר. מותר לו לבקר את השיח ברשת. מותר לו להתריע מפני שנאה פוליטית. אבל כאשר הוא לוקח קומץ תגובות שוליות ומציג אותן באופן שעלול ליצור רושם שהן מייצגות ציבור שלם, הוא מוותר על אחד התפקידים החשובים ביותר של העיתונות: להכניס רעש לפרופורציות.
ומותר לעיתונאי לטעות. למעשה, זו אינה בושה לתקן. הבעיה מתחילה כאשר לאחר שמוצגות בפניו שאלות רציניות על הדוגמאות שבחר, אין סייג, אין הבהרה ואין תיקון. בסופו של דבר, הציבור אינו זקוק לעיתונאים שיציגו לו עוד ארבעה חשבונות זועמים ויכריזו מהם על הלך הרוח של מחנה שלם. הוא זקוק לעיתונאים שיסתכלו על ארבעה ציוצים ויאמרו את הדבר הפשוט ביותר: אלה ארבעה ציוצים. לא ציבור. כי ברגע שעיתונאי הופך ארבע תגובות שוליות למדגם של מאות אלפי אנשים, הוא כבר לא רק מדווח על השיח ברשת - הוא מתחיל לעצב אותו.
התרעות פיקוד העורף