ציר אסטרטגי חדש הולך ונבנה בדרום-מזרח אירופה, ויוון מסתמנת כאחת המדינות המרכזיות בו, כך פורסם באתר היווני Directus. מהים האגאי והנמלים היווניים, דרך בולגריה, הדנובה ורומניה, ועד מולדובה ואוקראינה, מתגבש מערך חדש של תחבורה, אנרגיה וניידות צבאית שעשוי לשנות את המפה הגיאו-כלכלית של האזור כולו.
לא מדובר רק בכבישים או במסילות רכבת. התוכנית כוללת נמלים, גשרים, צינורות גז, מתקני LNG, חיבורי חשמל, נתיבי תובלה צבאיים ותשתיות קריטיות להעברת אנרגיה. מבחינת יוון, המהלך נועד לשנות את מעמדה מהקצה הדרום-מזרחי של אירופה לשער האסטרטגי הדרומי של היבשת.
המטרה היא ליצור ציר תחבורה רציף מהים האגאי אל הים השחור ומשם צפונה. עבור יוון, המשמעות היא הפיכת הנמלים שלה לנקודות כניסה מרכזיות לבלקן ולמזרח אירופה. מטענים שיגיעו מהים התיכון, מתעלת סואץ וממזרח הים התיכון יוכלו לנוע צפונה דרך בולגריה ורומניה, בלי להסתמך באופן בלעדי על מסלולי השינוע המסורתיים.
בתרחיש כזה, יוון לא תשמש רק כמדינת מעבר, אלא כמרכז כניסה, אחסון, פריקה, טעינה והפצה. ההשפעה האפשרית היא משמעותית במיוחד עבור נמלי הים האגאי, שעשויים לקבל תפקיד רחב יותר בשרשראות האספקה של אירופה.
גם נהר הדנובה מקבל חשיבות אסטרטגית חדשה. במסגרת התוכנית מתוכננים שני גשרים חדשים, לצד שדרוג החיבור בין רוסה, ג'ורג'יו ובוקרשט. במקביל, תוכנית FAST2 Danube נועדה לשפר את יכולת השיט ואת כושר התובלה של הנהר.
השינוי המרכזי הוא בכך שהדנובה כבר אינו נתפס רק כנתיב מסחרי. במסגרת התוכניות החדשות הוא עשוי להפוך לציר מרכזי להעברת סחורות, אנרגיה וגם ציוד צבאי.
כאן נכנסת לתמונה גם הממד הביטחוני. האיחוד האירופי הציב בשנים האחרונות את הניידות הצבאית כאחת העדיפויות המרכזיות שלו, ולכן תשתיות חדשות מתוכננות כך שיוכלו לשמש לא רק לתנועה אזרחית ומסחרית, אלא גם להעברת חיילים, טנקים, תחמושת וציוד צבאי כבד.
הצורך הזה קשור ישירות למלחמה באוקראינה ולרצון לחזק את הקישוריות בין דרום-מזרח אירופה לבין אזור הים השחור. בטווח הארוך, הציר עשוי לקבל חשיבות גם עבור התמיכה הלוגיסטית באגף המזרחי של נאט"ו.
במקביל לציר התחבורה, נבנה גם ציר אנרגיה. ליוון כבר יש תשתיות LNG, צינורות וחיבורים אזוריים שמאפשרים להזרים אנרגיה צפונה. מתקני רביתוסה, הקישוריות עם בולגריה וצינור IGB הם בין המרכיבים המרכזיים של המערך המתהווה.
המסדרון האנכי של הגז הטבעי אמור לאפשר העברת גז מיוון לבולגריה ולרומניה, ומשם למדינות נוספות במרכז ובמזרח אירופה. העיקרון פשוט: אנרגיה נכנסת מדרום ונעה צפונה, כאשר יוון משמשת כנקודת הכניסה.
החשיבות האסטרטגית של יוון עשויה לגדול עוד יותר אם החיפושים אחר פחמימנים יניבו בעתיד מאגרים שניתן יהיה לנצל מסחרית. הזיכיונות בדרום כרתים, בדרום הפלופונס ובים היוני מקבלים משמעות נוספת ככל שאירופה מחפשת מקורות חדשים של גז טבעי.
אם תתפתח בעתיד הפקה מקומית, יוון עשויה לעבור ממעמד של מדינת יבוא ומעבר בלבד גם למדינה מייצרת, מה שיחזק עוד יותר את מעמדה במערך האנרגיה האירופי.
החשיבות של המיזם חורגת מתחום החשמל בלבד. החיבור בין ישראל וקפריסין למערכת החשמל האירופית עשוי להעניק ליוון תפקיד מרכזי נוסף כמדינת מעבר של אנרגיה בין מזרח הים התיכון ליבשת.
כאשר מחברים את כלל המרכיבים, נוצר ציר צפוני-דרומי רחב: בדרום נמצאים הים האגאי, הנמלים היווניים, מתקני LNG, רשתות החשמל והכבלים התת-ימיים; במרכז נמצאות בולגריה, הדנובה והתשתיות החדשות; ובצפון נמצאות רומניה, מולדובה, הים השחור ואוקראינה.
כך עשוי להיווצר מסדרון אחד שמשרת במקביל שלושה יעדים: מסחר, אנרגיה וביטחון. עבור יוון, זהו ניסיון להפוך את מיקומה הגיאוגרפי מחיסרון אסטרטגי ליתרון משמעותי.
במשך עשרות שנים נתפסה יוון כאחת המדינות שבקצה הדרום-מזרחי של אירופה. כעת היא מבקשת למצב את עצמה כנקודת החיבור בין הים התיכון, הבלקן, הים השחור ומזרח אירופה.
הצלחת המהלך תלויה בעיקר בקצב ביצוע הפרויקטים וביכולת למנוע עיכובים. אם התוכניות יתקדמו כמתוכנן, יוון עשויה בעשור הקרוב להפוך לאחד מצמתי התחבורה והאנרגיה החשובים באירופה החדשה – בציר אסטרטגי שיתחיל במזרח הים התיכון ויימשך עד אוקראינה.
התרעות פיקוד העורף