אחרי בחירות היה נהוג לשאול כמה ידרשו החרדים מנתניהו, לא אם ילכו איתו. מערכת הבחירות הנוכחית סדקה את ההנחה הזאת – בעיקר ביהדות התורה. לא מפני שמישהו שם גילה לפתע חיבה למחנה הנגדי. פשוט הממשלה שהייתה אמורה להיות הנוחה ביותר מבחינת החרדים, לא הצליחה לתת להם את הדבר שהיה חשוב להם יותר מכל: הסדרה של מעמד תלמידי הישיבות.
כמעט ארבע שנים ישבו החרדים עם ממשלת "ימין מלא־מלא", קיבלו תקציבים, תפקידים והשפעה, אבל חוק גיוס שיפתור את הבעיה לא קיבלו. צעירים חרדים נותרו חשופים לצווי גיוס ולאכיפה. ברחוב החרדי כבר שואלים: אם אפילו בממשלת החלומות הזאת לא הצליחו הנציגים להסדיר את מעמד בני הישיבות, מה בדיוק אמור להשתנות בפעם הבאה?
במפלגות החרדיות חוששים גם משחיקה בנכונות להצביע ומזליגה של חרדים מודרניים ומסורתיים למפלגות ימין אחרות. חוק גיוס הוא גם תשובה לבוחר ששואל בשביל מה שלח אותם לכנסת. נכון לעכשיו, ש"ס נשארת מחויבת לנתניהו; האפשרות לחצות את הקווים נבחנת בעיקר בתוך יהדות התורה. עסקה עוד אין. ככל הידוע, גם לא התקיים מו"מ מסודר על תמיכה בממשלת איזנקוט תמורת חוק גיוס מתון. במחנה שמבקש להחליף את נתניהו יש מי שטוען שכל הסיפור נועד בעיקר לאוזניו של ראש הממשלה: החרדים רוצים לחזור אליו אחרי הבחירות במחיר גבוה יותר.
יכול להיות. גם במקרה כזה, עצם האפשרות משרתת את יהדות התורה. כדי לאיים על נתניהו באיזנקוט לא צריך לסגור עם איזנקוט; צריך שנתניהו יחשוב שאפשר לסגור איתו. ואז גם "נפתור אחרי הבחירות" נשמע קצת אחרת. איש ביהדות התורה לא התאהב באיזנקוט. השאלה היא מה אפשר לקבל ממנו, ומה עצם האפשרות ללכת אליו יגרום לנתניהו להציע. ובסוף יש 61.
כשחסרות למועמד לראשות הממשלה שלוש אצבעות, הן שוות הרבה יותר לפני שמישהו אחר סיפק אותן. יהדות התורה תרצה לנהל את המו"מ כשהקמת הממשלה תלויה בה, לא אחר כך. על כן היא תרצה להגיע לפני ש"ס ולפני המורדים שעדיין אינם קיימים בליכוד. כשכמה קולות שלך הם ההבדל בין ממשלה לאין ממשלה, גם תקציבים, חינוך, מעמד המוסדות והיכולת לבלום מהלכים עתידיים נכנסים לחדר.
איזנקוט עצמו העלה בעבר אפשרות שבמצב של 58 או 59 מנדטים ינסה להקים ממשלת מיעוט ולהרחיבה בהמשך. מאז הוא נסוג ממנה בפומבי. בסוף ספטמבר, כשנשאל אם התוכנית עדיין תקפה, השיב "לא" – ואמר שהוא פועל להשגת 63־65 מנדטים. גם רע"מ, שהייתה חלק מהדיון סביב תרחיש ממשלת המיעוט, אינה מוצגת עוד כשותפה אפשרית לממשלתו: לדברי איזנקוט, המפלגה שלא תקבל את תנאי הסף שהציב – ובהם חובת השירות והכרה בחמאס כארגון טרור שיש להשמידו – לא תהיה חלק ממנה. אלא שהחשבון לא נעלם רק מפני שאיזנקוט שינה את תוכניתו הפומבית. אם המספרים בליל הבחירות יהיו 57־59, הוא עדיין יצטרך למצוא דרך להרחיב את המחנה.
ואז מגיעים לאיזנקוט. הוא התחייב לגיוס רחב, לשירות צבאי, לאומי או אזרחי, לסנקציות קשות על משתמטים ולביטול מנגנון הפטור והדיחוי הקיים. במתווה שלו הוא משאיר חריג מצומצם של כ־3% מכלל מחזור הגיוס השנתי שיוגדרו עילויים – לא רק בלימוד תורה, אלא גם בתחומים אחרים. הוא גם אמר שאם המחיר להקמת ממשלה יהיה מה שהוא מכנה "חוק השתמטות", הוא מעדיף בחירות נוספות. הפער גדול. ובכל זאת, גורמים חרדיים רואים במכסת העילויים מקום שממנו אפשר להתחיל לדבר – על גודל המכסה, על הסנקציות ועל תנאי השירות.
אלא שאיזנקוט לא מגיע לבד. ליברמן אומר גיוס לכולם, לרבות ערבים, וכבר הודיע שלא יהיה שותף לממשלת מיעוט. בנט אומר שמי שאינו מתגייס, לא יקבל שקל מהמדינה. גולן הצהיר שמפלגות הקואליציה היוצאת לא יהיו שותפות בממשלה שהוא מבקש להקים. איזנקוט יכול לרצות להתגמש, אבל פשרה עם יהדות התורה צריכה לעבור גם אצל האנשים שאיתם הוא מבקש להחליף את נתניהו. "תמיכה מבחוץ" נותנת לכולם מעט יותר מרחב. יהדות התורה תוכל לומר שלא הצטרפה לממשלה עם יריביה, ליברמן – שלא ישב עם החרדים. אלא שהתרגיל נגמר ברגע שחוק הגיוס מגיע למליאה. שם מישהו צריך להרים את היד.
אצל נתניהו החשבון פשוט יותר. הוא יכול להציע לחרדים הרבה יותר ואינו צריך לשכנע את ליברמן, בנט או גולן. גם בליכוד טוענים שלחרדים אין באמת אלטרנטיבה: הם לא יישבו עם לפיד ועם ליברמן, לא ירצו ממשלה שתאיים על מוסדות החינוך שלהם, ובסוף יחזרו לשותף הטבעי. אבל גם נתניהו אינו יכול לתת הכל. חוק נדיב מדי כלפי החרדים גובה ממנו מחיר אצל מצביעי ימין שמשרתים בצבא ובמילואים. אחרי שנים של מלחמה, גיוס כבר אינו סעיף שאפשר לקבור בעמוד 37 של הסכם קואליציוני.
ואם אף אחד מהצדדים לא ייתן לה מספיק, נשארת האופוזיציה. שנים היה הפחד ממנה אחד מכלי המשמעת החזקים בפוליטיקה החרדית. מחוץ לממשלה יש פחות שליטה בתקציבים, במינויים ובהקצאות, פחות השפעה על משרדי ממשלה ופחות יכולת להגן על האוטונומיה של מוסדות החינוך. אבל עסקן חרדי ובוחר חרדי לא בהכרח מפחדים מאותו דבר. החרדי מן השורה כבר עבר קדנציה שבה חווה קיצוצים, אכיפה ומעצרים בזמן שנציגיו ישבו בקואליציה. אחרי קדנציה כזאת קשה יותר להפחיד אותו רק במילה "אופוזיציה".
אם נתניהו לא יוכל להרכיב ממשלה, ואיזנקוט לא יוכל לתת ליהדות התורה חוק שהיא מסוגלת לקבל, לא תהיה עסקה. בחירות נוספות אינן תרחיש שהחרדים רוצים בו – כל חודש נוסף בלי הסדרה משאיר את בעיית הגיוס פתוחה. אבל גם ממשלה חדשה שלא פותרת אותה, אינה הישג. ויש עוד מכשול, הפעם בתוך המפלגה עצמה – המפולגת כפי שלא הייתה זמן רב. הסכמה עם אחד מראשיה אינה מספיקה אם אחד ממרכיבי הסיעה מסרב ללכת אחריו. איזנקוט יצטרך לדעת שלאיש שיושב מולו יש גם קולות שהוא מבטיח.
מוקדם להכריז על קץ הברית החרדית עם נתניהו, ומוקדם עוד יותר להכריז על הברית החדשה עם איזנקוט. בינתיים קורה דבר פשוט יותר: יהדות התורה רוצה ששני הצדדים יאמינו שיש לה ברירה. במשך שנים המנדטים שלה נספרו מראש בתוך הגוש של נתניהו. אם הפעם צריך להמתין ולראות היכן יונחו, הם כבר שווים יותר. במשך שנים שאלו אחרי הבחירות כמה נתניהו ישלם לחרדים. בבוקר שאחרי הבחירות הקרובות ייתכן שהשאלה תהיה מי ישלם.
התרעות פיקוד העורף