כמות האירועים הטראומטיים והטרגיים של בודדים, משפחות, קהילות, שכונות וערים, יחידות ומוצבים, אתר הנובה ועוד, כל כך חזקים וכל כך עוצמתיים, שגם אחרי שלוש שנים, כך מסתבר, לא ניתן לעכל אותם. ייקח עוד שנים עד שכל הסיפורים והפרטים ייצאו החוצה, ממש כמו מהדור שחוה את שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה. ישראל עודנה בתוך הטראומה ובמבואה לפוסט-טראומה, ממדי הטבח ועוצמת המלחמה שאחריה בשבע חזיתות הפכו את האירוע לטראומה בין-דורית, לפרק תנ"כי עצום בתולדות העם.
לאוזלת ידם ולחדלונם של הממשלה, הצבא ושירותי ביטחון, ולגבורתם ועוז רוחם של לוחמים ואזרחים שלחמו בציפורניים, כשלנגד עיניהם נטבחים, נשרפים ונחנקים פעוטות, סבים וסבתות - לא תהא שום תקומה ולא יהיה שום ניצחון מוחלט או חלקי, אם לא תקום כאן בהקדם ועדת חקירה ממלכתית מקיפה וראויה שתגיד לנו מה היה, ואיך קרה, ולמה קרה, ומי אחראי, ואיך לא יקרה.
ולא יהיה כאן שום ניצחון מוחלט או חלקי, אם ראש הממשלה של 7 באוקטובר ושל השנים שקדמו לו - שהסביר לנו שבניגוד לאנשי הצבא והביטחון שצריכים להתפטר בשל אחריותם, "ראש ממשלה וממשלה מחליפים בקלפי" - והנה הוא והם שוב מבקשים את אמון העם אחרי האסון הגדול בתולדותינו, אחרי הבריחה מאחריות ואחרי בלימה בכל הכוח של ועדת חקירה ממלכתית.
כולם הלכו הביתה: שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, מפקד הפיקוד, מפקדים רלוונטיים שהיו שם - מי מיוזמתו, ומי עם עזרה ציבורית. רק הדרג המדיני ניצב על כיסאו ורוצה אמון מחדש, כאילו הציל את ישראל משמד, ולא כמי שהביא אותה לאסון הגדול בתולדותיה.
אני מדבר על אנשי הרבנות הצבאית והאזרחית, על אנשי הטהרה של חברה קדישא, על אנשי מד"א וזק"א ואיחוד הצלה, על מומחים לפה ולסת מבתי החולים, על מפקדים וחיילים צעירים, שוטרים ואנשי כיתות כוננות וניצולי הנובה, שהמראות הקשים לא ימושו מעיניהם לעד, וכמוהם הריח החריף של גופות חרוכות ושל מוות.
ועלינו מוטלת הזכות והחובה לאתר ולזהות אותם, לתת כתף חמה ולתמוך, לסייע ולהפנות לטיפול, להעסיק אותם. הרבה מהם לא יבינו שהם "שם". הם יצטרכו אותנו. המדינה ומוסדותיה יתקשו להכיל, ונצטרך כולנו להיות מגויסים למשימה הזו. להרבה שנים.
"תהיו מוכנים לזוועות כמו בתרפ"ט, לאונס, רצח, התעללות, כריתת איברים ושריפה של אנשים חיים", הוא הדגיש בדברים ליחידה ביום הראשון - ולא ידע את שאמר. גם הוא עצמו לא תיאר את עוצמת האירוע, את כמות הגופות ואת הקושי האדיר לזהות.
ספרו של אבנר הוא מסמך לאומי וערכי וסיפור גבורה של נשים ואנשים, אזרחים ואנשי צבא, שהתמסרו בתנאים בלתי אפשריים כדי לבצע זיהוי בעבודת נמלים ולהביא חללים לקבורה ראויה. גם הם יישאו את המראות והריחות עד אחרית ימיהם. אני מצדיע להם.
האיום של השפעת הפייק ניוז לצורכי שיבוש והטעיה גדול וקריטי מאי פעם. חלקו ממדינות בעלות עניין, אבל רובו הפעם כנראה מכאן, דרך פרוקסי ושיטות אחרות. אנשי הטכנולוגיה והסייבר בכוננות גבוהה, שרטטו מאות תרחישים - מהקלים ועד החמורים - והוכנו מקרים ותגובות.
התרעות פיקוד העורף