שניהם חוזרים כעת לאותו יום, כל אחד מהצד שלו: האחד מתוך עולם החקירות והמודיעין, והשני מתוך המעגל האישי הקרוב של האיש שהטיל אימה על עבריינים - אבל הסתובב בלי מאבטחים.
"ברגע שזיהו שזה אלפרון, היה זעזוע"
"בוודאי שאני זוכר", אומר דאודי כשהוא חוזר ליום החיסול. "קיבלנו בימ"ר את הדיווח על פיצוץ הרכב. זה לא היה הצוות שלי שטיפל באירוע, אבל כבר התחילו לעלות שמועות והשערות לגבי זהות הקורבן. כוחות הכוננות הגיעו למקום, ודי מהר התברר שמדובר ביעקב אלפרון". לדבריו, אלפרון עוד הצליח לצאת מהרכב לאחר הפיצוץ, אך מצבו היה אנוש. "הוא היה במצב קשה מאוד, למעשה בהליכי גסיסה. ברגע שזיהו אותו, זה יצר זעזוע גדול מאוד בעולם הפשיעה וגם במשטרה".
ההפתעה לא נבעה מכך שלאלפרון לא היו אויבים. להפך. "אנחנו לא מדברים על ילד בן 20 שלא נזהר", מסביר דאודי. "מדובר באדם שהיה 30–35 שנה בתוך עולם הפשע, שהכיר את כל נבכי הפשיעה ואת ארגוני הפשע. במשך שניים או שניים וחצי עשורים הוא היה בין האנשים ששלטו במפת הפשיעה".
לדבריו, לאלפרון היו סכסוכים עם ארגונים חזקים, בהם אלה של אברג'יל ושל אוחנה. "הוא נחשב לאדם בעל כוח עצום. אתה מצפה שאדם כזה ינקוט הרבה מאוד אמצעי זהירות ושיהיה קשה להפתיע אותו. אבל בעולם הפשע אין אדם שאי אפשר להפתיע אותו ואין אדם שאי אפשר לפגוע בו".
למרות מעמדו, אלפרון לא נהג להסתובב עם מאבטחים צמודים. "הוא תמיד סמך על עצמו ועל הכוח שלו", אומר דאודי. "הייתה לו עוצמה שהוא שידר כלפי חוץ".
האיש שהיה גם "המוח" וגם "הזרוע"
דאודי מתאר את יעקב אלפרון כדמות הדומיננטית ביותר במשפחה - אדם שידע לשלב כוח, כריזמה, ניהול ויכולת להבין את סביבתו. "מי שהיה הבכיר ביותר במשפחה היה יעקב. הוא היה גם איש הזרוע וגם איש המוח. הוא היה חכם יותר מהאחרים ושלט במשפחה למרות שלא היה הבכור. הייתה לו כריזמה, אנשים פחדו ממנו מאוד וגם העריכו אותו".
השם אלפרון, הוא מספר, הפך כמעט למותג בעולם התחתון. "הייתה אפילו פסיקה בבית המשפט שעסקה בשימוש בשם המשפחה אלפרון. אנשים הורשעו על בסיס השימוש בשם הזה במסגרת עבירות. זה מלמד עד כמה השם עצמו היה בעל משמעות וכוח".
האופנוע, המצלמות והמטען המגנטי
אחת השאלות הגדולות בפרשה הייתה כיצד הצליחו המתנקשים להגיע לרכבו של אלפרון ולהצמיד אליו מטען חבלה בלי להתגלות.
המצלמות לא תיעדו את רגע ההטמנה עצמו, אבל כן סיפקו לחוקרים רמז. "מה שזיהו היה אופנוע שעקב אחריו", אומר דאודי. "לא ראו במצלמות את רגע הצמדת המטען לדלת הרכב, אבל על פי הממצאים הפורנזיים ובדיקות מעבדת החבלה, המסקנה הייתה שהצמידו לו מטען חבלה באמצעות מגנט לדלת הרכב".
דאודי מדגיש כי לא היה חלק מצוות החקירה הישיר של הרצח ולכן אינו מתיימר להכיר את כל חומרי החקירה. לדבריו, התיק החל בימ"ר תל אביב ובהמשך הועבר, למיטב זיכרונו, ללהב בעקבות מידע שהתקבל בנוגע לחשוד מסוים. אבל השורה התחתונה נשארה זהה. "בסופו של דבר לא הצליחו להגיע למבצע או למי ששלח אותו".
בעידן שבו רוב החיסולים עוד נעשו בירי
לדברי דאודי, השימוש במטען חבלה מתוחכם היה באותן שנים הרבה פחות שכיח בעולם הפשע הישראלי מכפי שהוא כיום. "בעבר רוב החיסולים היו מתבצעים בירי. אדם היה מגיע, ממתין לקורבן, יורה ונמלט. מטענים מתוחכמים היו סיפור אחר לגמרי. היית צריך בעל מקצוע שיודע להרכיב מטען, להטמין אותו ולהפעיל אותו. לא היו הרבה אנשים עם הידע הזה".
"הרצח של הילד אילוז זעזע את כל המדינה, גם בגלל שהיה מעורב ילד וגם בגלל השימוש במטען חבלה. באותה תקופה הנושא הזה עדיין לא היה שכיח. עם השנים ראינו איך עולם הפשע משתכלל ועובר לשימוש באמצעים מתוחכמים יותר". גם פרשה 512 המחישה, לדבריו, את היקף המשאבים שנדרשו למטענים כאלה. "ראינו בפרשה 512 את הסכומים שהוציאו על מטענים ועל בעלי המקצוע בתחום. מדובר בהרבה מאוד כסף. זה לא היה דבר זמין שכל אחד יכול היה להשיג".
והיתרון מבחינת העבריינים ברור: אין צורך להגיע לעימות ישיר עם הקורבן. "אם יש לך גישה למטען ולמי שיודע לבנות ולהפעיל אותו, יש יתרון בשימוש במטען לעומת ירי. אתה לא חייב לעמוד מול הקורבן, ויש פחות סיכון להשאיר ראיות מסוימות בזירה". לדבריו, חלק משמעותי מאמצעי הלחימה שמגיעים לעולם הפשע מקורו גם בזליגה מצה"ל. "לצערי, רוב הזליגה של אמצעי הלחימה היא מצה"ל, מגניבות של אמצעי לחימה. אנחנו רואים את התופעה הזאת לאורך השנים".
"הוא ידע שיש אנשים שרוצים לפגוע בו"
דאודי אומר כי חוקרי הימ"ר נחשפו דרך קבע למידע על סכסוכים, בריתות וכוונות לפגוע בין ארגוני הפשיעה. "כשאתה עובד בימ"ר אתה קורא מודיעין מדי יום, נחשף לסכסוכים ולמה שקורה מתחת לפני השטח. הרבה פעמים אתה מבין שהשטח רותח ושיש דחף לפגיעה בין הארגונים. לכן, מצד אחד, חיסול כזה לא אמור להפתיע אותך. מצד שני, כשמדובר ביעקב אלפרון, שבמשך 30–35 שנה הצליח לשרוד, להיזהר ולהימנע מפגיעה, זה בהחלט מפתיע".
אבל מודיעין, הוא מדגיש, לא תמיד מתורגם להתראה נקודתית. "המודיעין לא תמיד יכול לתת לך מידע נקודתי שאדם מסוים הולך להרוג אדם אחר ביום מסוים ובמקום מסוים. אתה מקבל תמונה כללית, יודע שיש סכסוכים ושיש כוונות לפגוע, אבל לא תמיד אפשר לדעת בדיוק מתי ואיך זה יקרה".
לדברי דאודי, אלפרון ידע שהוא חי תחת איום. ביום הרצח יצא מבית המשפט בתל אביב, ושימושו ברכב שכור והחלפת כלי רכב העלו שאלות סביב מידת הזהירות שנקט.
"למרות שיעקב אלפרון לא הסתובב עם מאבטחים, הוא שמר על עצמו. הוא ידע שקיימת סכנה ולכן נקט פעולות כאלה ואחרות. הוא לא היה אדם שהולך עם שישה מאבטחים סביבו ועם מישהו שבודק לו את הרכב לפני שהוא נכנס אליו. זה לא היה האיש. אבל להגיד שהוא לא חשש, לא נזהר ולא הסתכל מעבר לכתף - אי אפשר לומר את זה".
וזו לא הייתה סכנה תיאורטית בלבד. "הוא היה מספיק חכם כדי להבין שיש סיכוי גדול שינסו לפגוע בו בשלב כזה או אחר. אני מזכיר לך שהוא כבר גילה מטען חבלה מתחת לרכב שלו ברעננה, וגם זרקו רימון לעבר הבית שלו ברעננה. הוא ידע היטב שיש אנשים שרוצים לפגוע בו".
"אני הייתי אמור להיות איתו באוטו"
לדבריו, אלפרון ידע לקרוא אנשים ולהתנהל מולם בצורה יוצאת דופן. "הוא היה ג'נטלמן כאשר הוא מתייחס אליך מבחינה מקצועית. הוא היה ג'נטלמן כשהוא היה פותח לאישה את הדלת. הוא היה ג'נטלמן כשהוא היה פונה לשופט או לתובע או לשוטר. הוא היה בן אדם של אנשים. הוא ידע לעבוד עם אנשים, הוא ידע לקרוא אנשים".
אלא שאותה יכולת לא סייעה לו לזהות את מי שתכננו את חיסולו. שגב דוחה את הסיפורים שלפיהם אלפרון הסתתר או שינה את שגרת חייו לקראת הרצח. "לא, לא, שום דבר. חרטא. אני הייתי איתו כל היום בבית משפט, אני הייתי צריך להיות איתו באוטו".
במהלך הדיון המשפטי בעניינו של דרור אלפרון, בנו של יעקב, התקבלה שיחת טלפון ששינתה ברגע את התוכניות. שני חבריו הקרובים של אלפרון, יובל אביגדור ואשר "פופה" וקנין, נעצרו בחשד למעורבות בשוד בפתח תקווה, שבו נורה בעל עסק ברגלו. "הם נעצרו באותו יום, ממש תוך כדי הדיון של דרור. הוא קיבל טלפון ששניהם נעצרו על שוד בפתח תקווה. והוא ביקש ממני ללכת לייצג אותם, אחרת אני הייתי איתו באוטו".
לדבריו, השניים היו אמורים להמשיך יחד לאחר הדיון. "זה מה שהציל את החיים שלי, אגב, כנראה", אומר שגב. "אני הייתי אמור להיפגש איתו אחר כך בבית שלו, הוא היה צריך להעביר לי תשלום. עכשיו, הוא הלך לאכול, הוא היה בדרך כלל לאכול, אז הוא אמר לי, בוא נלך לאכול, צריכים להביא לי שם כסף, אני אתן לך. נכנס העניין הזה של המעצר, אמר לי, תשמע, לך לשמה ותבוא אליי אחר כך הביתה, נדבר".
אז למה אלפרון לא הסתובב עם מאבטחים?
גם בעיני שגב, זו אחת השאלות הגדולות שנותרו מהפרשה.
אלפרון כבר היה יעד לניסיונות פגיעה, היה מעורב בסכסוכים משמעותיים בעולם התחתון והכיר היטב את הסיכונים. ובכל זאת, הוא לא חי כמי שנמצא תחת אבטחה כבדה. "הוא לא הסתתר, הוא לא התחבא, הוא לא הלך עם שומרים, כי הוא לא חשב שיש לו סכסוך פתוח", מספר שגב.
לדבריו, הכוונה היא לסכסוך שאלפרון עצמו העריך שעלול להגיע עד לניסיון ממשי לחסלו. "זה מה שהוא שיקף לי". גם המתיחות עם גורמים המזוהים עם יצחק אברג'יל, לדבריו, לא נתפסה בעיני אלפרון כסכסוך אישי וישיר בינו לבין אברג'יל.
ועדיין, היו נורות אזהרה. שגב מזכיר את המטען שאותר בעבר מתחת לרכבו של אלפרון ברעננה, אבל אומר שגם האירוע הזה לא גרם לו לאמץ שגרת אבטחה קבועה. "זה רק מלמד אותך, אלון, עד כמה הוא לא חש... אף נורה לא הייתה דלוקה, אתה מבין? כי הוא לא בדק את האוטו באותו יום. הוא לא ייחס לזה איזושהי חשיבות של, אתה יודע, כרגע אני במצב של מגננה או מלחמה".
"הוא השפיע על הדרך שבה אני עורך דין"
הקשר בין שגב לאלפרון לא הסתכם ביחסי עורך דין-לקוח. "אני יכול להגיד לך שבמובן מסוים אני חייב לו המון את העקרונות שמנחים אותי במקצוע הזה. הוא מאוד מאוד הקפיד, מאוד הקפיד, שאני אלך בדרך מסוימת. הוא היה יושב איתי שעות על איך מדברים לשופט, איך עונים לתובע. היינו מדברים על זה שעות. על הפסיכולוגיה שם מאחורי זה, על האפקט שמאחורי זה".
למרות הדימוי הציבורי הכוחני של אלפרון, שגב אומר כי לאורך כל השנים שבהן שהו יחד כמעט לא שמע אותו מרים את קולו. "אני הייתי עם יעקב הרבה מאוד שנים יחד, מאוד אינטנסיבי, אני לא זוכר ששמעתי אותו מרים את הקול. לא זוכר. אני ראיתי אותו כועס. אני לא זוכר ששמעתי אותו מרים את הקול".
גם המשפחה, לדבריו, עמדה במרכז עולמו. "הוא היה איש משפחה בכל רמה. זאת אומרת, הילדים שלו מבחינתו היו הכול, הבנות שלו היו גולת הכותרת שלו, והבית שלו, אשתו, הילדים שלו, היו מבחינתו הדבר החשוב ביותר".
ועדיין, אלפרון לא סמך בקלות על אנשים. בשבעה, מספר שגב, אמרה לו אלמנתו אהובה משפט שהוא זוכר עד היום: "הוא סמך על שניים, על דרור ועליך".
כששגב נשאל עד כמה אלפרון חסר לו גם היום, כמעט שני עשורים לאחר החיסול, הוא מתקשה להסתיר את ההתרגשות. "מאוד, מאוד, מאוד, מאוד. אגב, אני לא מוחק, אני לא מוחק את הטלפון שלו מהזיכרון שלי. יש לו כמה טלפונים, יש לי כמה טלפונים שלו, אני לא מוחק אותם".
גם כשמבקשים ממנו להשוות את אלפרון לדמויות הבולטות בעולם הפשע כיום, התשובה שלו חד-משמעית. "לא, אין אף אחד עם הכריזמה של יעקב. אני לא מכיר אף אחד עם הכריזמה שלו". הוא זוכר אפילו את האופן שבו הלך. "הוא היה הולך את ההליכה הזקופה הזו שלו, עם תיק יד מתחת לצד של היד שלו, ועם החיוך החצי קטן הזה, אתה יודע, שמצד אחד אומר, אני בן אדם נחמד, מצד שני הוא אומר, תיזהר. אני לא מכיר מישהו עם כריזמה כמו שלו, לא מכיר".
ואחרי אלפרון - מי השתלט על העולם התחתון?
מותו של אלפרון סימן סוף של תקופה, אבל לא הותיר את עולם הפשע ללא מוקדי כוח. "אחרי שיעקב נרצח, הארגון של אברג'יל עדיין היה חזק מאוד, עם אברג'יל, מוטי חסין וכל החבורה שלו", אומר דאודי. "גם עמיר מולנר נחשב חזק מאוד, וכמובן משפחת מוסלי, שגדלה בצורה מפלצתית".
ואז הגיעה פרשה 512. "אחרי פרשה 512, כשהכניסו לכלא הרבה מראשי ארגוני הפשיעה היהודיים, נכנסו הארגונים הערביים ומילאו את החלל במהירות". לדברי דאודי, המעצרים והמאסרים של בכירי ארגוני הפשיעה היהודיים אפשרו לארגונים אחרים להרחיב במהירות את פעילותם ולהשתלט על מוקדי כוח - תהליך ששינה את מפת הפשיעה בישראל.
המשטרה אולי יודעת - אבל בית המשפט צריך ראיות
כמעט 18 שנים לאחר הרצח, העובדה שאירוע כה מתוקשר, שאירע בצהרי היום בלב תל אביב, לא פוענח עדיין מעוררת שאלה קשה.
לדבריו, אין משמעות הדבר שהמשטרה אינה משקיעה את מלוא המאמצים, במיוחד בתיק של ראש ארגון פשע שהוביל לזעזוע ציבורי ותקשורתי גדול.
אבל יש פער משמעותי בין מה שהמשטרה יודעת ברמה המודיעינית לבין מה שאפשר להוכיח בבית המשפט. "גם אם ברמה המודיעינית אתה יודע מי ביצע את הרצח, זה לא מספיק. בית המשפט לא מקבל מידע מודיעיני, הערכות או תמונת מודיעין כבסיס להרשעה. צריך להביא ראיות שמוכיחות את האשמה מעבר לספק סביר".
והראיות האלה, פעמים רבות, פשוט אינן מגיעות. "לפעמים מדובר במבצעים מקצועיים שלא משאירים ראיות מאחוריהם. בתוך ארגוני הפשיעה יש אנשים שמבצעים עבירות חמורות, נשארים נאמנים לארגון ולעולם לא פותחים את הפה". זהו, מבחינת דאודי, אחד הקשיים המרכזיים בחקירת רציחות בעולם הפשע המאורגן: אפשר להחזיק תמונה מודיעינית טובה מאוד - ועדיין לא להיות מסוגלים להגיש כתב אישום.
"בתיקי חקירה אין חוקים"
האם תיק בלתי מפוענח כזה נשאר ככתם על החוקרים?
"מי שמתעסק בארגוני פשיעה ובעבירות רצח במשך שנים, עובר מתיק לתיק ומרצח לרצח. אני לא יכול להגיד לך שנשאר לי חור בלב מהסיפור הזה או איזושהי מועקה מיוחדת".
לדבריו, חוקר צריך לדעת שעשה את המקסימום.
"אתה יודע שעשית הכול כדי להגיע לפענוח. אם לא הצלחת, לפחות אתה יודע שעשית את כל מה שיכולת. בסופו של דבר, לא תמיד מצליחים. אתה ממשיך לתיק הבא ועושה גם שם את המקסימום". ועדיין, הוא מסרב לסגור את הדלת בפני האפשרות שהתעלומה תיפתר יום אחד.
"אי אפשר לדעת. יש הרבה מאוד תיקים שנשארים בלתי מפוענחים לנצח, ויש תיקים שאחרי 20 שנה פתאום מגיעה ראיית זהב".
היא יכולה להגיע, לדבריו, ממקומות בלתי צפויים. "זה יכול להיות אדם שמחליט להתוודות, או מישהו שנעצר בפרשה גדולה אחרת ומחליט למסור מידע שיכול להוביל למבצעים עצמם".
ואחרי 25 שנים בעולם החקירות, זו אולי המסקנה הברורה ביותר שלו. "אין חוקים בדברים האלה. למדתי במשך 25 שנה של חקירות שבתיקי חקירה אין חוקים. לפעמים אתה מפענח תיק רצח אחרי שבוע, ולפעמים אחרי עשר שנים. אתה אף פעם לא יודע למה לצפות". כמעט 18 שנים אחרי שמטען החבלה שם קץ לחייו של מי שנחשב לאחת הדמויות החזקות בעולם הפשע הישראלי, הרוצח ומי ששלח אותו עדיין לא הועמדו לדין.
המשטרה הכירה את האיומים, את הסכסוכים ואת האנשים שפעלו סביב אלפרון. סנגורו זוכר אדם שבכלל לא הרגיש שהוא נמצא במלחמה. וביניהם נותר אותו פער שמלווה תיקי רצח רבים בעולם הפשע: הפער בין מה שאולי יודעים - לבין מה שאפשר להוכיח. ובכל זאת, מבחינת דאודי, התיק עדיין לא בהכרח אמר את המילה האחרונה. "בתיקי חקירה אין חוקים", הוא מסכם. "אתה אף פעם לא יודע למה לצפות".
התרעות פיקוד העורף