המתבונן מהצד מוכרח לשאול את עצמו שאלה יסודית: מה הקשר בין הפגנה על מחירי המזון והשכירות בצרפת לבין הנפה המונית של דגלי פלסטין? מדוע בלב מחאה שלכאורה עוסקת ברווחת הכלל, כמעט שלא ניתן למצוא את דגלי הטריקולור הצרפתי או את דגלי מדינות הלאום האירופיות, ובמקומם מונפים בסערה סמלים של מאבק רדיקלי מעבר לים?
התשובה לכך טמונה בעובדה שבמהלך השנים האחרונות מספר מדינות באירופה בחרו להעניק הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית, בעוד מדינות אחרות השתעשעו ברעיון זה או הפגינו עמדה מגומגמת ורופסת שלא עמדה באופן חד-משמעי לצד מדינת ישראל ולצד ערכי היסוד של המערב. בכך שידרו אותן מדינות מסר הרסני מאין כמוהו לכל כוחות הכאוס והטרור: המסר שלפיו אלימות, טרור והפרת הסדר הציבורי הן טקטיקות עובדות המניבות הישגים. בכך עודדו ותמרצו מספר מדינות באירופה, בהובלת צרפת, את האלימות השיטתית ככלי להשגת מטרות. ההיגיון פשוט: אם הקצנה מניבה הישגים, מדוע שהקיצונים יבחרו במתינות?
מהרחובות באירופה ועד המאבק על דמותו של המערב
זהו בדיוק המנגנון שאנו רואים כיום בפועל. הכניעה והפייסנות של בירות אירופה אל מול אותם מארגני הפגנות אלימות, שמאז 7 באוקטובר ביקרו את ישראל פעם אחר פעם במלחמתה מול ארגון הטרור חמאס, לא הביאו ליציבות ולא הניבו שקט תעשייתי. להפך - הן תמרצו את האלימות, העניקו לגיטימציה לפורעים והמחישו להם כי המערב חלש ונמצא בנסיגה ערכית ומוסרית. זוהי הסיבה המרכזית לכך שהמהומות הללו מתפרצות בעוצמה רבה דווקא במדינות כמו צרפת, ספרד, בריטניה ואירלנד, ואף באיטליה, שבה היו מי שסברו כי ניטרליות או עמדה מהוססת יגנו עליהם מפני גל ההרס.
מדינת ישראל שימשה כנייר הלקמוס של התרבות המערבית כולה. הפורעים המציתים רחובות בפריז ובוזזים רכוש בערים באירופה אינם שונאים רק את מדינת היהודים; ישראל היא עבורם רק המאחז הקדמי של הציוויליזציה המערבית. אותם כוחות חותרים תחת שלטון החוק, חופש הפרט, המסורת והערכים הליברליים שהצמיחה אירופה לאורך מאות שנים. נשיא צרפת, שסבר כי גמגום בתמיכתו בישראל ירצה את הגורמים הקיצוניים וירגיע את הרוחות, מגלה כעת שהאש שביקש לפייס הגיעה עד לפתח ביתו.
התרעות פיקוד העורף