מערכת הבחירות שמוגדרת על פי רבים "הגורלית ביותר בתולדות ישראל" היתה אמורה להיות סוערת ביותר אחרי שלוש שנות מלחמה כפויה ועקובה מדם שנכפתה על ישראל במחדל הגדול בתולדותיה וממשלה שהביאה את החברה הישראלית כבר בשנה הראשונה לכהונתה ומאז אל סף מלחמת אזרחים.
אלא שמערכת הבחירות הזאת מתנהלת באולפני החדשות וברשתות החברתיות, דווקא אחרי ארבע שנים שבהן יצאו מתנגדי הממשלה לרחובות יותר מאשר בתקופת כהונתה של כל ממשלה אחרת, הן בהפגנות ענק בזמן עשרת חודשי המהפכה המשטרית שקדמו למלחמה והן בהפגנות ההמוניות למען עסקת שחרור החטופים במהלכה.
דווקא ככל שהלכו והתקרבו הבחירות, משהו במחאה נגד הממשלה ברחובות דעך. הרוח של "מחנה השינוי" עדיין מפעמת, אבל הרחובות שקטים. גם בשיאן של ההפגנות נגד הממשלה ובעדה רבים יותר העדיפו לשבת בבית, משני המחנות, מאשר להשתתף בהפגנות בפועל, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה. מחקר חדש שאת ממצאיו אנחנו מפרסמים לראשונה מנסה לענות על השאלה מה באמת מניע את המפגינים, מה גורם לאנשים לצאת לרחובות ומה משאיר אותם שם לאורך חודשים באמצעות בחינת ההתנהגות בפועל של משתתפים במחאה נגד המהפכה המשטרית לפני פרוץ המלחמה במהלך החלק הארי של שנת 2023 עם תחילת כהונת הממשלה היוצאת.
המחקר התבסס על שני מחקרים שנערכו בזמן אמת במהלך המחאה. הראשון כלל סקר בקרב 1,135 מפגינים ולא מפגינים שהתנגדו לחקיקה, ובחן מה מבדיל בין מי שבחרו לצאת לרחובות לבין מי שנותרו בבית. השני התבסס על מחקר שטח בקרב 1,514 מפגינים, ובחן את ההבדלים בין משתתפים שהגיעו בתדירות נמוכה לבין מפגינים פעילים ומתמידים.
הממצאים מצביעים על כך שלא די בהסכמה עם מטרות המחאה כדי להסביר השתתפות בה. אחד הגורמים המבחינים בין מי שיוצאים להפגין לבין מי שאינם משתתפים, הוא המידה שבה הם חווים את המתרחש כאיום אישי על תפיסת העצמי שלהם - על הערכים, הזהות והנושאים החשובים להם. כאשר אדם תופס את המצב כאיום על מי שהוא ועל מה שהוא מאמין בו, הפעולה הציבורית עשויה להפוך עבורו לעניין אישי, ולא רק לביטוי של עמדה פוליטית.
גורם נוסף שעולה במחקר הוא הקשר בין מחאה לבין הערכה עצמית. ככל שההשתתפות במחאה מעניקה לאדם תחושת משמעות, שייכות ומסוגלות, ותורמת לתחושתו החיובית כלפי עצמו, כך גדלה המעורבות שלו. במקביל, כאשר הימנעות מהשתתפות מעוררת תחושות שליליות כלפי העצמי, עשוי להתחזק הדחף לצאת לפעולה.
אחד הממצאים המעניינים במחקר נוגע לפער בין ההחלטה להתחיל להפגין לבין ההחלטה להתמיד. בקרב מי שיצאו להפגין נמצאה אמונה רבה יותר, בהשוואה למי שלא השתתפו, ביכולתה של המחאה להשפיע על המציאות ולהשיג תוצאות. עם זאת, בקרב המפגינים עצמם, האמונה ביעילות המחאה לא הסבירה מי מהם יתמיד בה לאורך זמן. במילים אחרות, השאלה "האם המחאה באמת תצליח לשנות משהו?" עשויה להיות חלק מהשיקולים שמניעים אדם לצאת להפגנה מלכתחילה, אך היא אינה בהכרח הגורם שמחזיק אותו במחאה לאורך חודשים. ההתמדה קשורה גם למשמעות האישית שהאדם מייחס להשתתפות, לתחושת הזהות שלו ולמידה שבה הפעולה תואמת את ערכיו.
פרופ' שולצינר אמר למעריב: "המחקר מציע להרחיב את האופן שבו מבינים מחאות ותנועות חברתיות, לא רק כפעולה פוליטית שנועדה להשיג יעד או להשפיע על מקבלי ההחלטות אלא גם כפעולה בעלת משמעות פסיכולוגית ואישית. עבור חלק מהאנשים, ההשתתפות במחאה היא דרך לבטא את זהותם, לפעול בהתאם למצפונם ולהרגיש שהם עושים את הדבר הנכון מבחינתם".
כך, תוצאות המחקר שבחן את הפגנות 23' נגד הממשלה יכולות להסביר את דעיכתן לא פחות מאשר המלחמה הממושכת, האבל והכאב שליוו את המדינה מאז מחדל 7.10.23. כפי שכיכר החטופים סיימה את תפקידה אחרי שובם של כל החטופים החיים והמתים מרצועת עזה, כך ההפגנות נגד הממשלה או בעדה התייתרו ככל שהבחירות התקרבו.
המתמידים בהפגנות הם אלה המאמינים ביכולתן לשנות וכשיום הבוחר מתקרב, אין צעד משמעותי יותר עבור מתנגדיה של הקואליציה היוצאת בכנסת מאשר הטלת פתק לקלפי עבור מפלגה ממחנה השינוי. הסיבות לצאת שוב להפגנות ברחובות, כך נדמה, יחזרו אחרי הבחירות במי מהמחנות הפוליטיים שישאר באופוזיציה ויאלץ לחכות לבחירות לכנסת ה-27.
התרעות פיקוד העורף