ארדואן וקטאר מכינים לישראל הפתעה - וזה יותר גדול מאיראן | עמית יגור

הוא לא הסתפק בזה, אלא קבע מפורשות כי "ארה"ב מופרדת מהמיצר במרחקים עצומים, וישראל אינה מפיקה כל תועלת ממי המפרץ, כך שהאינטרסים של ארה"ב וישראל אינם זהים לאלו של מדינות המפרץ".

במקביל, משרד החוץ הקטארי הציג הצעה לצרף את טורקיה ופקיסטן לדיאלוג אסטרטגי ישיר מול איראן לקראת "הסכם אי-התקפה".

בכך למעשה, יצא המרצע מהשק, והאסטרטגיה הקטארית נחשפה (סוף סוף) במלוא מערומיה/הדרה: דחיקת ישראל וארה"ב אל מחוץ למשוואה הביטחונית, תוך ניצול החשש המפרצי מפני הסלמה וכינון חסות טורקית-קטארית-איראנית משותפת על ביטחון השיט והאנרגיה במצר הורמוז.

מחוץ להצהרות, מה קורה?

בעוד עיני העולם נשואות לאיראן, מתחת לרדאר אפשר לחזות במהלך גיאואסטרטגי מתוכנן של גוש הסדר הישן.

במרכזו עומד מנגנון דו-ראשי בהובלת טורקיה וקטאר, שמטרתו אחת: למנוע מארה"ב (וישראל) לממש ארכיטקטורה אזורית חדשה, ולסנדל כל פעולה צבאית או מדינית שתוביל ירושלים.

המהלך פועל בשתי זרועות מקבילות:

הזרוע הצבאית: "הסכם בדר" בקטאר והסמליות הדתית

השבוע נחתם בדוחא מזכר ההבנות בין טורקיה, קטאר, פקיסטן ואינדונזיה. ההסכם הוגדר רשמית כהסכם לחיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני, הייצור המשותף והיכולות הצבאיות, אך שמו הנבחר, "הסכם בדר" (Badr), נושא עמו משקל סמלי ואידיאולוגי:

מבדר ועד מכה - המאבק על סמלי האסלאם: בחירת השם "בדר" היא קריצת עין היסטורית שונה לחלוטין. קרב בדר (624 לספירה) הוא הסמל המכונן במסורת האסלאמית לניצחון צבאי של מעטים ונחושים מול מעצמה עדיפה, בזכות אחדות, אמונה ועוצמה.

המסר ברור: טורקיה וקטאר מקימות גוש מוסלמי אקטיביסטי ועצמאי. השם מיועד לאותת לעולם המוסלמי כי מרכז הכובד של המנהיגות זז מסעודיה אל ציר טורקיה-קטאר, המציע עצמאות ביטחונית וטכנולוגית שאינה נשענת על חסדי המערב או על נרמול יחסים עם ישראל.

לאחר הרבה דיווחים לפני כשנה על כניסתה הצפויה של אינדונזיה דווקא להסכמי אברהם, בחירתה בהסכם בדר ובציר הטורקי-קטארי במקום לצעוד לעבר הסכמי אברהם, מעידה אולי על כניעת נשיאה להלך הרוח הציבורי בארצו, ואולי על רצונה להבטיח נגישות לטכנולוגיה ללא התניות אמריקאיות, תוך שמירה על הקונצנזוס האסלאמי.

הצעדים של אינדונזיה אינם מתרחשים בחלל ריק בדרום מזרח אסיה. במקביל להצטרפותה ל"הסכם בדר", הקצינה יריבתה האזורית מלזיה את החרם הדיפלומטי והטכנולוגי נגד ישראל, והוציאה הנחיה גורפת האוסרת על כל עובדי המדינה במלזיה להשתמש באפליקציית הניווט Waze, תוך העלאת טענות לסיכוני אבטחת מידע בשל מקורותיה הישראליים. בכך, דרום מזרח אסיה הופכת לזירה פעילה של "חרם טכנולוגי" ונידוי דיפלומטי בהובלת הזרם האסלאמיסטי, המנסה לסכל כל זיקה ליכולות וטכנולוגיות מישראל.

הזרוע המדינית: "פורום איסטנבול"

היעד המוצהר של המפגש היה דיון במוקדי הבעירה האזוריים (הורמוז, תימן, עזה, הפלסטינים ואפילו אוקראינה), אולם הכוונה שמאחוריו שקופה: כינון ברית מדינית-דיפלומטית בלתי פורמלית שתמנע את הגוש שמנסה ארה"ב להקים, ובמאמץ בהול של הרגע האחרון תציג אלטרנטיבה דיפלומטית שתכבול את ידיהן של ארה"ב וישראל, תמנע מהלכים צבאיים מול איראן או שתחסום שינוי של מאזן הכוחות ויצירת הציר האמריקאי-סעודי-ישראלי.

הדילמה האסטרטגית והמשמעות מול הודו

האיום הישיר על הודו ופרויקט ה-IMEC: הידוק הקשרים הצבאיים בין טורקיה, פקיסטן ואינדונזיה הוא תרחיש בלהות עבור הודו. טורקיה, שנדחקה מחוץ למסדרון הכלכלי (IMEC), מנסה לחנוק את המיזם ממזרח על ידי חיזוק יריבותיה המושבעת של הודו - פקיסטן.

המלצות לפעולה: כיצד על ארה"ב וישראל לנהוג?

כדי לשבור את המלכודת הדיפלומטית והצבאית שטורקיה וקטאר מנסות להציב, ולעצור אותן מלתקוע מקלות בגלגליה של ארה"ב, נדרשת אסטרטגיה חדה ומתואמת:

חובה, דווקא כעת ובאופן פומבי עם נראות גבוהה, להאיץ את שיתוף הפעולה המדיני, הביטחוני והטכנולוגי מול ניו דלהי. הודו היא מעצמה אזורית גדולת ממדים ותת-יבשת (ואולי גם תחליף לסין). זה יעגן את מימוש מסדרון IMEC כמשקולת נגד נחושה.

נראה שארה"ב וישראל יצטרכו להשלים הסכם הגנה עם ערב הסעודית. קיבוע סעודיה כעוגן הביטחוני המרכזי של המפרץ ינטרל את הניסיונות של טורקיה וקטאר להציג חלופה הנהגתית באזור.

ארה"ב וישראל חייבות להבהיר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ללונדון, פריז וברלין כי ניסיונותיהן למצוא "חלופות דיפלומטיות" באיסטנבול רק משרתים את הישרדות גורמי הטרור והאיום האיראני על אספקת האנרגיה העולמית, ובעקיפין משרתים גם את רוסיה. בצעד הלא חכם וקצר הרואי הזה הן מחזקות את האויבת הגדולה שלהן.

מול אינדונזיה: הפעלת לחץ שקט והתניית שיתופי פעולה ימיים וטכנולוגיים אמריקאיים בריסון מעורבותה בעסקאות נשק מקיפות מול פקיסטן וקטאר.

בשורה התחתונה

"הסכם בדר" בקטאר ושיחות איסטנבול בטורקיה בשבוע החולף אינם אירועים בודדים. הם חלקי פאזל של אותה תמונה גיאופוליטית רחבה.

אם העוגנים של הסדר החדש - ארה"ב, ישראל, הודו, סעודיה ויוון - לא יגיבו כבר כעת בנחישות, בתיאום הדוק ובנראות גבוהה מאוד, הסדר האזורי החדש ועימו מסדרון ה-IMEC (ושדרוג מעמדה האזורי של ישראל באמצעות הרחבת הסכמי אברהם ותשתיות בשטחה), עלולים להימצא בסכנה.

יש הרבה מה לעשות עכשיו, וזה קריטי. צריך אופרטור לאומי מוביל לזה. אם צריך, מוכן לסייע.