"וגם יאיר לפיד אומר בקולו, עשיתי טעות בזמנו לכנסת הזאת, עשיתי קמפיין המפלגה הגדולה ולא הקמתי ממשלה. ודווקא כשלא עשינו את הקמפיין הזה, הצלחנו להקים ממשלה".
"תראי, אני אומר בצורה ברורה, למחנה שלנו, לארבע מפלגות שלנו, עכשיו צריך להיות עסוקים רק בדבר אחד, להגדיל את הגוש, להביא קהלים חדשים".
"אני רואה למשל את הסיפור של בני גנץ. היו שני אנשי צבא בכירים שהצליחו להיות ראשי ממשלה טובים בעיניי, רבין שנרצח, דרך אגב הוא היה יותר טוב בקדנציה השנייה שלו, הוא כבר עשה טעויות ולמד, ואריאל שרון, שהגיע אחרי הרבה מאוד שנים בפוליטיקה, והוא היה עם המון ניסיון כבר. להיות פוליטיקאי טוב זה מקצוע אחר. ולכן אני אומר ככה, שאלת אותי שאלה ישירה, מי מתאים יותר בעיניי בנקודת הזמן הזאת? בנט".
"אני חושב שבתפיסות המדיניות יש חיכוכים כאלה ואחרים, אבל בסוף אני חושב שבנט מוביל קו מאוד נכון. ואני אומר לך, במיוחד בתחום שמעניין אותי, התחום הביטחוני, אני מזדהה עם הגישה של בנט, הגישה התוקפנית שלו.
"דרך אגב, אני זוכר שהוא היה ראש ממשלה, הילדים שלי, אמיר כבר גר בנחל עוז, על הבלונים הוא התפוצץ עליהם. ככה צריך. אני גם כן בן אדם מאוד תוקפני בנושא הצבאי. לא מחכה שיתקפו אותך, אלא איפה שאתה יכול לתקוף, תתקוף ראשון".
"הוא ביקר רק את המשפחות שבסוף יצביעו בשבילו, שזה מעט מאוד. את יודעת, אמיר, מקיבוץ נחל עוז, עבר גיהינום. כלום, לא דיבר איתו. תקשיבי, זה חוסר מנהיגות".
"תראי, אחת הבעיות היום שנתניהו בעצם הפך את הביטחון של מדינת ישראל לשליטה מוחלטת על ידי ארצות הברית. קטאר, טורקיה... דבר ראשון, נעיף את קטאר, נכריז על קטאר מדינת אויב. נעיף אותה מכל התהליכים האלה. דבר שני, צריך לקצוב זמן ברור, לתת לזה צ'אנס אמיתי. אם המצרים, אם החבר'ה מהמפרץ, אבל כשעושים איזה מאמץ אמיתי, ואם זה לא עובד, להיות מוכנים ולעשות עוד סבבים".
"למה לא מכריזים על קטאר מדינת אויב? נגמר הסיפור של החטופים. נניח, אנחנו רואים, בתקופה שהיו חטופים היה צריך אותם לתיווך. בסדר. אבל נגמר הסיפור של החטופים".
"עשינו צעדה, יש שם את הטיילת הנהדרת הזאת. אחרי זה קפצנו למים. כשהיינו בלב ים, יש לנו איזה לופ שאנחנו עושים שם, אז פתאום שמענו את האזעקות. היא הסתכלה עליי ואומרת לי, נועם, מה אתה אומר? בשבע ורבע גמרנו את השחייה, נכנסנו לאוטו, בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו הייתה הודעה מאמיר שיש מחבלים בשכונה שלו בנחל עוז. ובעצם מאותו רגע התחלתי איזשהו מסע שלא היה לי ברור איך הוא ייגמר".
"אנחנו מגיל 16 ביחד, צוות לעניין. אני סומך עליה ב-100 אחוז, ובאמת היא הסיעה חיילים פצועים. כשאני הייתי באיזשהו קרב, היא פינתה חיילים פצועים".
"אנחנו מתחילים לצאת מהבית בשבע וחצי בבוקר. מאשקלון אנחנו רכב לבד על הכביש, שזה מטורף. ובעצם אנחנו פוגשים את המלחמה ליד קיבוץ ניר עם, ששם יש רכב משטרה שחוסם את הכביש, ומולו טנדר לבן של מחבלים עם מקלע. אנחנו עוצרים בצד, חושבים מה לעשות, אולי לנסוע דרך השדות, ואז פתאום יוצאים מהשיחים שני אנשים שברחו מהנובה בעור שיניהם. וברור לנו שאנחנו צריכים להציל אותם, בר וליאור, מאורנית".
"ואחרי זה אנחנו נוסעים בציר 232, מגיעים למחסום משטרה, הוא עוצר אותנו, לא נותן לנו לעבור. בשורה התחתונה אנחנו נכנסים לאוטו ועוקפים אותו דרך השדות. עוד מחסום משטרה, אנחנו פורצים אותו בכניסה לשדרות, פותחים את החלונות, אומרים, אל תירו, אנחנו ישראלים. ובסביבות עשר בבוקר אנחנו בצומת שדרות".
"אני ראיתי גופות בחיים שלי, בעיקר גופות של חיילים, זה היה חלק מהעבודה שלי. אבל המראות שם, עשרות מכוניות ומלא גופות, וגופות של בחורות צעירות שאתה בדרך כלל לא רואה, וזה היה מטורף".
"ואז אשתי הנבונה אומרת לי, נועמי, אם הייתי אומרת לך על זוג, לא אנחנו, באיזשהו מקום בעולם, עשרה קילומטר מהילדים שלהם, הכול מלא מחבלים וזה מסוכן להפליא, מה היית ממליץ להם לעשות? ובעצם אנחנו מחליטים, זו הופכת להיות שאלה רטורית, ואנחנו נוסעים".
"אני שם את הפלאפון בצד, לא נגעתי בו יותר כל היום. אקדח דרוך, כי אתה נכנס לשדה קרב, וגלי ממש מנווטת בין גופות. ובצומת מפלסים אנחנו נכנסים, על הצומת יש קרב בין חיילים למחבלים".
"אני ארוץ בזמן. מגיע כוח ימ"מ. מתוך הכוח הזה יש לוחם אחד בשם אבי, שהוא כבר פצוע, שאומר, אני לא מחכה לפקודות, אני עוזר לנועם. גלי נשארת לבד בצומת, ואנחנו בעצם, אבי ואני, עכשיו אני נוהג והוא יושב לידי פצוע. אנחנו נוסעים לנחל עוז".
"אנחנו רואים ג'יפ צבאי, כולו מחורר. בצד אחד שוכבים חמישה חיילים ישראלים ותוקפים אותם שבעה-שמונה נוח'בות. אר-פי-ג'י, רימונים, היו מצוידים יותר טוב מהחיילים שלנו. כוח במצוקה. אנחנו כמובן קופצים".
"יש שני חיילים שנמצאים בין הגלגלים שלו, הם צועקים לי משהו, הם בחיים, ואני חושב שהם רואים אותי. עכשיו זה הכול שברי שנייה. אני מסתובב, שוכבים שם שלושה חיילים".
"אני מושך אותם אליי, בודק אותם, שלושתם נהרגו כבר. חן בוכריס, הגיבור, סגן מפקד יחידת מגלן מאשדוד, מפתחיה, קצין האג"ם של מגלן מרמת השרון, ואופק רוזנטל, הגיבור, מקיבוץ כפר מנחם".
"מחבלים מסתערים עליי, אז אני עושה מה שלימדו אותי בתירונות, לוקח נשק וקסדה. בדיעבד אני יודע שזה של חן בוכריס. שני מחבלים מסתערים עליי, אני הורג את שניהם. אנחנו הורגים שם שבעה-שמונה מחבלים".
"אבל אז כשאני רוצה לעלות לג'יפ ולטוס, פתאום שומעים צעקות, נפגעתי, נפגעתי. שוכב שם חייל, היום אני יודע שקוראים לו ידידיה, קצין מירושלים. הוא חטף כדור בבטן, והוא מדמם, מדמם, מדמם. אני מפנה שם שלושה פצועים. את ידידיה, שהוא שוכב ככה, מחזיק את הבטן, כל האוטו מתמלא דם, ועוד שני מגלניסטים".
"אני טס ממפלסים, מעביר אותם עם הג'יפ לגלי הגיבורה. כשגלי נכנסת לג'יפ, ידידיה שואל אותה, כמה זמן לבית חולים? היא אומרת לו, חצי שעה. הוא אומר, אני לא אשרוד את זה. והיא נוסעת עם שלושה חיילים פצועים על ציר 232 תוך כדי הקרבות, ואיפשהו ליד שדרות פוגשת אמבולנס, וזה מה שמציל את החיים של ידידיה. ומאז נולדו לו שני ילדים, הוא עבר לא מעט ניתוחים, והיום הוא עוד פעם קצין בצבא".
"הוא מביא אותי לנחל עוז. אנחנו הכוח הראשון שמגיע לשם, אחת ורבע. זמן קצר אחרי זה מגיעות שתי יחידות מפוארות, סיירת גבעתי ומגלן. אני מצטרף אליהן ללחימה".
"בעצם אני מפחד שהחיילים, אני אחד מהם, אני על אזרחי עם דם, אני מפחד שהם יהרגו אותי. אני אומר לחיילים, תנו לי חולצה צבאית. אחד החיילים אומר, אין לי חולצה צבאית, יש לי ציצית צבאית. אני אומר לו, מעולה, תביא לי ציצית צבאית. ואני בעצם נכנס ללחימה בנחל עוז עם ציצית צבאית".
"עד יומי האחרון אני אוקיר תודה לחיילים הגיבורים האלה. מהרגע שאנחנו מגיעים, אנחנו עוברים מבית לבית לבית. אני מצטרף לצוות מגלן, החיילים הגיבורים הורגים כ-30 מחבלים".
"ובארבע מגיע הרגע הגדול של חיי. באחת וחצי התחלנו את הסריקות, זה לוקח זמן, כי לא הלכנו ישר לבית של הבן, עברנו מסודר".
"אני לא הייתי מפקד של אף אחד, לא נתתי שם פקודות. נלחמתי איתם. ואני אומר לחיילים, זה הבית של הבן שלי, תנו לי ללכת ראשון. והם נותנים לי, הם מחפים עליי. אני הולך ישר לחלון של הממ"ד, אני לא יודע מה קורה שם, אני דופק עליו בכל הכוח, אומר, אמיר, זה אבא. ואז אני שומע תנועות, ואז אני שומע את גליה הקטנה אומרת - סבא בא".
"אני יכול להגיד לך ככה, בשבעה באוקטובר, כשהלכתי לחבק את הנכדות שלי, הייתי בהתרגשות שלא הייתי בימי חיי, בואי נגיד ככה. אבל עדיין היינו באמצע הקרב, היה צריך לתפקד".
"אני לא לוקח כדורים. אני כן עושה ספורט, שזה מאוד מאוד עוזר לי. אני מאוד אוהב את הים. הים עוזר לי לנקות את הראש, גם ללכת על החוף, גם לשחות בים, ואני גם כל בוקר עושה הליכות ארוכות עם הכלבה שלי. וזה הזמן שהמוח כאילו מנקה את עצמו".
"ולכן אני עכשיו ממוקד בדבר אחד. ננצח, נתקן, נשטוף את הרחובות מהרעל הנורא הזה של מכונת הרעל ושל השנאה ושל האלימות".
"תראי, עוד פעם, ברשתות מפיצים שקרים שבעצם ברור שהם שקרים. ואתה אומר לאנשים, תראו, זה הוכח כבר שזה שקר, תתנצלו ואנחנו סוגרים עניין. והם לא מתנצלים, אז הם מקבלים ישר תביעה במאות אלפי שקלים. רק ככה הם ילמדו. אבל תראי, מכונת הרעל זה סיפור הרבה יותר גדול".
"ולכן אני תמיד אמרתי, רוצים שאני אביא איזה סרטונים מהבר מצווה? ניתן להם איזה סרטונים מהבר מצווה. זה לא רלוונטי עכשיו. עכשיו אנחנו צריכים לטפל במדינת ישראל, לא בפלסטינים".
התרעות פיקוד העורף