הדרישה למדינה פלסטינית בגבולות 67 חזרה בשיחות. משם הן התגלגלו לילדים שלומדים ומצליחים בישראל ולתחושת הרדיפה, למתח בין אשכנזים למזרחים ולגעגועים לרבין. הדרישה למדינה פלסטינית, תחושת הזכות עליה והדגש על חיים בשלום לצד ישראל נשמעו רבות אתמול בערב. כדי להבין את האנשים ששוחחתי איתם, צריך להקשיב למשפטים האלה יחד.
הם סיפרו גם על ילדיהם. אחד דיבר על בנו, עורך דין מצליח. אחר סיפר שבתו לומדת רפואה בארץ, על הרופאים הערבים שתורמים לחברה ועל תחושת הרדיפה, לצד הגאווה בילדים ובהישגיהם בישראל. בשיחות עלו טענות לאפליה, כעס והתחושה שהם נדרשים להיאבק על מקומם ועל זכויותיהם. ההצלחה האישית של הילדים לא העלימה את התחושות האלה.
תחושת הרדיפה עלתה גם כשדיברו על התנהלות החברה הערבית ב-7 באוקטובר. "לא עשינו כלום, התנהגנו יפה, למה השנאה הזאת כלפינו?", שאלו. הם תיארו פער בין האופן שבו ראו את התנהגותם באותו יום לבין העוינות שהם חשים שמופנית כלפיהם.
וכשדיברנו על היחסים בין יהודים לערבים, הם החזירו אליי שאלה על היחסים בין היהודים לבין עצמם. "אם האשכנזים והמרוקאים לא מסתדרים ביניהם, איך תסתדרו איתנו?".
הם שמים לב למתח העדתי ולפילוג הפוליטי. הם העלו גם את פרשות היהודים שפעלו לטובת איראן. "תראו מה הולך אצלכם", אמרו. השיחה על החברה הערבית הפכה שוב ושוב לשיחה על החברה היהודית, על המחלוקות שלה ועל המעשים של אנשים מתוכה.
ומשם הגענו גם לרבין. "היה לי פוסטר שלו", סיפר אחד הפעילים המבוגרים. הוא אמר שרבין היה אמיץ ושכבר אין אנשים אמיצים כמוהו. "בגלל שהיה אמיץ רצחו אותו", אמר.
גם אריאל שרון הוזכר לטובה, בזכות ההתנתקות. "אבל שמו אותו בבית חולים עד שמת", הוסיף בן שיחי. האמירה הזאת אינה תיאור עובדתי של מה שאירע לשרון, שאושפז בעקבות שבץ מוחי קשה ונותר מחוסר הכרה עד מותו. בשיחה היא המחישה כיצד ההערכה למנהיגים שקיבלו החלטות מדיניות מרחיקות לכת התערבבה בחשד ובחוסר אמון.
עזה הייתה חלק בלתי נפרד מהערב. לצד ההקדשה מעל הבמה, היא עלתה בשיחות האישיות. "אני לא בעד ה7 באוקטובר, אבל לא היה צריך להרוג כל כך הרבה ילדים בעזה", אמר אחד הפעילים, והאשים את נתניהו, בן גביר וסמוטריץ׳. מבחינתו, הבחירות בישראל ומה שקרה לפלסטינים בעזה היו כרוכים זה בזה.
לצד הזהות והכאב, היו חישובים פוליטיים מעשיים מאוד. "העיקר שביבי ילך הביתה!", אמר אחד הפעילים. כששאלתי במי יתמכו, לנוכח המדגמים שלא העניקו לאף אחד מהמחנות רוב להקמת ממשלה, השיב: "אנחנו בונים על איזנקוט שיילך על הימנעות, יחוקקו את חוק הנאשם ויעיפו את ביבי הביתה, ובחירות נוספות בעוד שנה או פחות".
גם ההסתייגות מאיזנקוט עלתה בשיחות. הם יודעים, אמרו, שגם הוא אינו טוב עבורם, "אנחנו בוחרים בין רע מאוד לרע פחות", ובכל זאת תלו בו תקווה למהלך שיביא להחלפת השלטון. כששאלתי על בן גביר בבחירות הבאות שיתרחשו לשיטתם בעוד שנה, אחד הפעילים השיב: "אנחנו יודעים שהוא לא יעלה, הוא קיצוני מדי לרוב היהודים". לצד הביקורת החריפה על החברה היהודית, הוא סמך על כך שרובה תציב גבול לקיצוניות.
ההישג המסתמן לא נתפס אצל הפעילים כסיום המאבק. "מי שחושב שפה נגמר המאבק שלנו טועה", אמר אחד מהם. "אנחנו נרדוף את הפאשיזם וניאבק על הזכויות שלנו ועל מדינה פלסטינית".
פעיל אחר הביע תקווה שתוצאות האמת ישפרו את ההישג שהסתמן במדגמים: "את התוצאות האמיתיות אנחנו נדע רק בעוד יום יומיים, וכמו שזה נראה הן יהיו טובות יותר. העם הפלסטיני חזק! ואנחנו נקבל את מה שמגיע לנו בזכות מאבק נחוש ובזכות הקולות הדמוקרטיים היהודיים".
באתי לסקר את מטה המשותפת ואת הצפייה במדגמים, ויצאתי עם שיחות על שאלות שהבחירות האלה לא יפתרו לבדן. שמעתי אמירות שיעוררו כעס ודרישות שרבים מהקוראים היהודים ידחו. שמעתי גם אנשים שגאים בילדיהם המצליחים בישראל, חשים אפליה ורדיפה, יודעים שהיהודים יישארו כאן ודורשים מדינה פלסטינית בגבולות 67 לצדם. ובתוך החאפלה שנמשכה אל תוך הלילה, פעיל מבוגר חזר אל הפוסטר של רבין, ואל האומץ שלדבריו כבר אין.
התרעות פיקוד העורף