אלא שכאן, בניגוד לחברה עסקית, שורת הרווח אינה המדד להצלחה. במקום הכנסות, רווחיות או קצב צמיחה, אייל נדרשת לבחון שאלות אחרות: כמה בוגרים קיבלו מנטור, כמה לוחמים השתתפו בתוכניות חוסן, האם המלגה הגיעה למי שבאמת זקוק לה, ובעיקר - האם הפעילות של העמותה הצליחה לייצר שינוי ממשי בחייהם של האנשים שהיא מבקשת ללוות.
המעבר של אייל למה שהוא אולי התפקיד החשוב בחייה לא היה מקרי. במשך שנים היא הייתה חלק מהמערכת העסקית, בישראל ובאוסטרליה, בתפקידי שיווק, פרסום ואסטרטגיה, ובתפקידה האחרון שימשה מנכ"לית של משרד פרסום דיגיטל ואינטראקטיב. אלא שבשלב מסוים היא החלה לחפש משמעות אחרת בעשייה המקצועית שלה. 7 באוקטובר האיץ את התהליך.
"אני לא רוצה להגיד שנמאס לי, אבל לא רציתי להמשיך לעשות מישהו אחר יותר עשיר. הייתי מאוד מזוהה בעולם העסקי עם הצלחה, עם רווחים ועם תוצאות, וידעתי שאני רוצה שינוי. רציתי לעשות משהו שיהיה מאוד משמעותי ובעל אימפקט. ואז, במקרה, יום אחד ראיתי את הקול הקורא לתפקיד המנכ"לית וידעתי שזה מה שאני רוצה. בטח ובטח אחרי 7 באוקטובר, כשכבר נרתמתי לסייע להמון לוחמים. ידעתי שזו היחידה שלי, המקום שאני כל כך אוהבת, והאנשים שכל המשימה שלהם היא להציל חיים".
לטובת הקהילה
אחרי השירות נסעה אייל לאוסטרליה, שם חיה 12 שנים, למדה, עבדה והחלה את דרכה בעולם הפרסום, השיווק והאסטרטגיה. בהמשך חזרה לישראל ובנתה קריירה במגזר העסקי. כשנכנסה לעמותה, היא גילתה ארגון שכבר פועל במשך עשור, אבל מבחינתה יש בו פוטנציאל רחב הרבה יותר.
"נכנסתי לעמותה לפני קצת יותר משנה, והופתעתי מאוד לגלות מה היא עושה. היא קיימת כבר עשר שנים ואני מביאה את הניסיון שלי בגיוס משאבים, בניהול אנשים ובעצם בכל מה שאני עושה בארגון רגיל, ומשליכה אותו כאן על העמותה, ואני חושבת שרואים את התוצאות. יש יותר עשייה, ויש גם גידול במספר החברים שמעורבים בעמותה".
עמותת בוגרי 669 עוסקת בכמה מעגלי פעילות במקביל. היא מסייעת ליחידה בתחומים שבהם נדרש מענה שאינו מתאפשר במסגרת הצבאית, מלווה את בוגרי היחידה לאחר השחרור, מעניקה מלגות, מפעילה תוכניות מנטורינג וסדנאות חוסן, מקיימת פעילויות לבוגרים ומלווה משפחות שכולות.
אייל מבקשת להרחיב את התפיסה הזאת מעבר לקהילה הפנימית של 669. מבחינתה, בוגרי היחידה מחזיקים בידע ובניסיון שניתן לתרגם לתועלת ציבורית רחבה יותר. "החזון הוא לאגד את בוגרי היחידה, לעזור להם בחוסן שלהם, אבל במקביל למצות את היכולות שלהם לטובת הקהילה ולטובת אזרחות טובה יותר. זה בעצם מה שאני רוצה לעשות".
למלחמה הייתה כמובן השפעה ישירה על סדרי העדיפויות. צרכים שתוכננו לטווח ארוך נאלצו לפנות מקום לצרכים מיידיים, ובמקרים מסוימים גם לצרכים בסיסיים מאוד של אנשי היחידה.
אחד הפרויקטים שאייל מבקשת להפוך לאחד מדגלי הפעילות של העמותה הוא פרויקט ערכות ההצלה. את הערכות פיתחו בוגרי היחידה והן מיועדות להעניק לאזרחים יכולת ראשונית להתמודד עם מצבי חירום עד להגעת כוחות ההצלה.
"אנחנו עכשיו בייצור של ערכות ההצלה, ויוצאים לפרויקט חדש ומחפשים את הספונסר הבא שיבוא ויסייע לנו לתת את הערכות האלה לכל אזרח. מבחינתי זה צריך להגיע לכל אזרח, אם זו אישה הרה שהתעלפה, אם זו תאונת דרכים, אם זה חלילה פיגוע או נפילת טיל. זו ערכת הצלה שבוגרי היחידה הגו ובנו, והיא כוללת חוסם עורקים ייעודי. היא לא ערכת הצלה רגילה כמו אלה שמוכרים בכל מקום. זה הפרויקט, הנושא והדגל שלנו לשנה הקרובה".
מבחינת אייל, הפרויקט הזה ממחיש את המודל שהיא מבקשת לבנות: לקחת את הידע שנוצר בתוך היחידה ולהעביר אותו אל הציבור הרחב. "העמותה עושה דברים נפלאים עבור הבוגרים, אבל המטרה היא בסופו של דבר הקהילה".
שגרת בלת"מים
המלחמה בשלוש השנים האחרונות הפכה את ניהול העמותה מורכב יותר. לצד התוכניות שהוגדרו מראש, נוצרו צרכים חדשים שדרשו משאבים באופן מיידי. בניגוד לארגון עסקי, שבו ניתן במקרים רבים להתאים את הפעילות להכנסות או לתקציב שנקבע, בעמותה הצרכים עצמם מכתיבים לעיתים את סדרי העדיפויות.
"אני צריכה לשבת ולחפש את המקורות לגיוס משאבים. יש לנו עמותת ידידים בארה"ב שעובדת איתנו ופונה ליהודי ארה"ב. אני כאן פונה גם לקרנות שאני יכולה להגיע אליהן ולנסות לקבל מהן תמיכה, בטח ובטח בכל מה שקשור לחוסן". עוד היא מבקשת לשנות את האופן שבו מסתכלים על אנשי היחידה: לא רק כלוחמים ורופאים שמגיעים לזירה ומצילים את מי שנפגע, אלא גם כאנשים שנחשפים שוב ושוב לתוצאות הקשות של האירועים שאליהם הם מוזנקים".
"מה שהיחידה הזאת עושה לדורותיה, זה חשוב לי במיוחד לומר, הוא להציל חיים. חשוב לי שאנשים יבינו שלוחם 669, פרמדיק או רופא שיוצאים כל היום – וזה מה שהם עשו בשנתיים האחרונות – רואים מראות קשים 24/7. אני חלילה לא מזלזלת באף יחידה אחרת. יש לי המון חברים ביחידות אחרות, גם מובחרות וגם יחידות שדה. אבל בוגרי 669 רואים את זה כל הזמן. הם נכנסים למשימה כדי להציל. זה מה שהם רואים. אין להם את ההתחלה ואת הסוף; יש להם רק את החלק הכי קריטי. ואז מגיעות השאלות: לאן להטיס, את מי להוריד קודם ואיפה להנחית. אלה הדברים שהם מתמודדים איתם כל הזמן".
"הגעתי למצב שהתקשרו אליי באחת השבתות ויצאתי בבוקר לאושר עד, רכשתי מצרכים והכנתי ארוחה לשישים לוחמים שהיו צריכים להיכנס לפעילות ולא היה מי שישלח להם אוכל. אני פונה לתרומות, פונה לארגונים שעושים שיתופי פעולה, ולא מעט ארגונים מסייעים לנו. אני מסיטה תקציבים, בעיקר לאוכל, כי זה מה שחשוב להם באותו רגע".
משחקים קנסטה
ובכל זאת, אייל אינה רוצה שהעמותה תהיה רק גוף שמגיב לצרכים. היא מדברת על תוכנית עבודה לחמש שנים ועל פיתוח שיתופי פעולה עם המגזר העסקי. "אני לא יכולה לעבוד רק הישרדותית, כי אני אדם אסטרטגי מאוד. יש לי תוכנית לחמש שנים מהרגע שנכנסתי. היא דורשת הרבה משאבים, אבל אני אדם מאוד אמביציוזי, וזה חשוב לי להגשים אותה". אחד הכיוונים שהיא מבקשת לפתח הוא החיבור בין העמותה לבין חברות וארגונים.
כבר כיום אנשי היחידה מגיעים לארגונים, מעבירים הרצאות וסדנאות ומשתפים בידע שלהם. החיבור אינו מתמקד רק בהצלת חיים במובן הפיזי. הוא עוסק גם בקבלת החלטות בתנאי לחץ וביכולת לפעול כאשר אין זמן לנתח את כל האפשרויות. "אנחנו מגיעים לארגונים ומשתפים בידע. יש לנו פרמדיק, ואנחנו מסבירים להם מה עושים במקרה של פיגוע, מה קורה באירוע רב נפגעים ומה צריך לעשות. הדקות הראשונות, עד שמגיע אמבולנס, הן קריטיות מאוד. אם יש מישהו שיש לו את הידע הזה, הוא יכול להציל חיים".
בהמשך היא מחברת את הניסיון המבצעי גם לעולם הניהולי. "אנחנו גם מספרים איך לוחם בדרגה מסוימת עומד מול קצין שמגיע לאירוע בקו אויב, והוא צריך לקבל החלטות ולהגיד לאותו קצין, כי הוא המחליט באותו רגע מה צריך לעשות. איך מקבלים החלטות בזמן אמת. אנחנו באים ומשתפים סיפורים שאנחנו לא יכולים להוציא החוצה, בתוך חברות שהופכות בעצם לשותפות שלנו".
לדבריה, השיח על טראומה בתוך היחידה עבר שינוי משמעותי לאורך השנים. כשהייתה חיילת, לדבר על פוסט-טראומה כמעט לא היה חלק מהשיח. "כשאני נכנסתי ליחידה היה את אסון המסוקים. אי אפשר היה לדבר עם הצוותים על אסון המסוקים. אני חושבת שזו הייתה דרך ההתמודדות שלהם. הם היו חוזרים מהזנקה ומשחקים קנסטה, משחק מאוד מוכר ביחידה, והוא קיים כבר יותר משלושים שנה. הם היו משחקים קנסטה בשקט שלהם, ואני חושבת שזה היה הטיפול שלהם. לא דיברו על זה".
כיום, היא מספרת, הלוחמים פתוחים יותר לשיח על החוסן, בעוד בקרב הרופאים היא מזהה קושי גדול יותר. "אני עובדת היום על זה. יש לי ישיבה עם מפקד פלוגת הרופאים של אגף הרפואה, כדי לחשוב איך אנחנו פונים לרופאים ומכניסים אותם יותר לסדנאות חוסן כדי לדבר על הדברים האלה. קשה להם מאוד לדבר על זה ולהודות בקושי. הלוחמים כבר יותר רגילים לזה והם עושים את זה, ואני שמחה מאוד".
התרעות פיקוד העורף