השאלה הקשה להרצי הלוי שצריכה להישמע | גאולה אבן סער

---

אשל גם סיפר דבר מדהים, שאני לא שמעתי עליו עד היום. לדבריו, בתחקיר עצמאי שהוא עורך מאז האסון התברר לו כי קצינים איראנים דוברי פרסית הסתובבו במוצב באותו בוקר נורא. אם המידע הזה נכון, איראן הייתה ממש כאן. לא רק מנסה לכתר אותנו בגבולותינו בזרועות תמנון, אלא גם על אדמתנו ממש.

אין לי ספק שהרצי הלוי מיוסר. אין לי ספק שהוא נושא עימו כאב גדול, ושמראות ואירועי 7 באוקטובר אינם מרפים ממנו. הוא עצמו סיפק הצצה למה שמתרחש בקרבו כשאמר: "אני מסתכל בתמונתה של שירי ביבס ורואה את הפחד בעיניים שלה. אנחנו לא היינו שם בזמן כדי לעזור ולהציל אותה. זה הכישלון".

אלה מילים קשות, ויש להניח שהן נאמרו מתוך כאב אמיתי. אבל הכאב הזה אינו תחליף לתשובות שהרמטכ"ל לשעבר חייב לציבור הישראלי. בקטעים ששודרו מהריאיון קרא הלוי שוב ושוב לטבח “כישלון". "7 באוקטובר היה כישלון שניתן היה למנוע", אמר.

אלא שלא מדובר בעוד כישלון מבצעי, בתקלה מודיעינית או בהערכה שגויה. מדובר במחדל ביטחוני ופיקודי בקנה מידה היסטורי, שבמסגרתו צבא שלם, על זרועות המודיעין שלו, מערכות האיסוף, הפיקוד והשליטה, לא הצליח להגן על אזרחיו מפני מתקפה רצחנית שנמשכה שעות ארוכות. זהו מחדל. לא עוד כישלון. השאלה איננה רק איך קרה המחדל. השאלה היא מי אמור היה למנוע אותו.

הנה הציטוט המדויק של הלוי: "7 באוקטובר היה כישלון שניתן היה למנוע. צריך להביט לכישלון בעיניים כדי להיות מסוגלים לתקן". בהחלט. אבל מי בדיוק היה אמור למנוע אותו? מי היה אמור לזהות את ההיערכות של חמאס, להבין את משמעות המידע שהצטבר, להתריע, להיערך ולהגן על הגבול? האם לא לשם כך בדיוק קיימים צה"ל, אמ"ן, פיקוד הדרום והשב"כ? האם לא זו המשימה הבסיסית והראשונה של הצבא: להגן על אזרחי המדינה? אם זה היה כישלון שניתן היה למנוע, הרמטכ"ל אינו יכול להסתפק באמירה הזאת. הוא צריך להסביר מדוע - לשיטתו - הוא לא נמנע.

סדר עדיפויות מוזר

אבל רגע. אם זה היה סדר העדיפויות הביטחוני, אם חמאס הוצב בתחתית רשימת האיומים, כיצד בדיוק ניתן היה למנוע את האסון? יותר מזה, כיצד אפשר לטעון ברצינות שהיו התרעות שהועברו לדרג המדיני, אם הצבא עצמו הציב את חמאס בתחתית סדר העדיפויות שלו ולא נערך בהתאם?

איזה ערך יש להתרעה כאשר הגוף שאמור לפרש אותה, להעריך את משמעותה ולפעול בעקבותיה, שבוי בעצמו בקונספציה? הרי צבא אינו אמור רק לשקף לדרג המדיני את הנחות העבודה שלו. טענתו שהדרג המדיני היה שותף לתפיסה השגויה אינה פוטרת את הרמטכ"ל ואת מערכת הביטחון מאחריות. להפך. היא מחייבת אותם להסביר כיצד התקבעה תפיסה כזאת, מדוע לא היה מי שיערער עליה בצבא, ומדוע לא זוהה האיום שהפך את 7 באוקטובר לאסון הגדול בתולדות העם היהודי מאז קמה המדינה. אגב, במענה לטענתו בנושא סדרי העדיפויות, גם בגבול הצפון הסד"כ ב־7 באוקטובר היה דל.

פער נטול הסבר

והייתה לו, להלוי, עוד טענה על התמרון הקרקעי בעזה. הוא אמר: "לקח לנו הרבה זמן לשכנע את הדרג המדיני לתמרן בעזה", והוסיף: "היינו צריכים לשבור את דפוס סבבי המבצעים הקטנים, שהתבססו רק על תקיפות מהאוויר".

אלא שהדברים האלה מעוררים שאלה לנוכח הדברים שאמר הלוי בזמן אמת. ב־24 באוקטובר 2023, כשהתמרון הקרקעי עדיין התעכב, פרסם צה"ל את הצהרת הרמטכ"ל מפיקוד הדרום. הלוי אמר אז: "צה"ל ופיקוד הדרום תכננו תוכניות התקפה איכותיות להשגת יעדי המלחמה". ובהמשך הבהיר: "צה"ל מוכן לתמרון, ואנחנו נקבל החלטה ביחד עם הדרג המדיני על המהות והעיתוי של השלב הבא".

ואז הוסיף משפט שקשה להתעלם ממנו לנוכח דבריו היום: "אנחנו מנהלים מלחמה, בשלב הזה ישנם שיקולים טקטיים עד אסטרטגיים המאפשרים לנו עוד זמן לשפר ולנצל כל דקה כדי להיות מוכנים אפילו יותר".

כלומר, באוקטובר 2023 הציג הרמטכ"ל לציבור תמונה שלפיה צה"ל מוכן לתמרון, ההחלטה תתקבל במשותף עם הדרג המדיני, והזמן הנוסף מנוצל לשיפור המוכנות הצבאית. בפועל המהלך הקרקעי החל ימים ספורים אחר כך. היום, שלוש שנים מאוחר יותר, הוא מספר שלקח לצבא זמן רב לשכנע את הדרג המדיני לצאת לתמרון.

האם מדובר בשתי גרסאות שאינן מתיישבות זו עם זו? האם הצבא ביקש אז זמן נוסף להתארגנות, והיום מבקש הרמטכ"ל לשעבר לייחס את העיכוב לדרג המדיני? הפער הזה מחייב הסבר.

הלוי גם ביקש להבהיר: "מאה אחוז לא הייתה בגידה". הוא אמר: "אני יודע להסביר איך קרה 7 באוקטובר עד הפרטים הקטנים", והוסיף כי אחרי שלוש שנים לא נמצא אפילו אדם אחד שסייע לחמאס.

בזה הוא צודק. אין מקום להפוך אסון לאומי לתיאוריות קונספירציה נטולות ראיות. אבל יש הבדל עצום בין שלילת אפשרות של בגידה לבין מתן תשובות על אחריות. העובדה שלא הייתה בגידה אינה מנקה איש מאחריות למחדל. כי מתברר שלא היה צורך בבוגדים כדי להוביל לאסון. די בקונספציה, בשאננות, בכשל מודיעיני ובשרשרת של החלטות שגויות.

הלוי אמר גם: "כחלק מתהליך הלמידה והריפוי, ישראל חייבת להשלים את הבירור ולשאול שאלות קשות, כפי שעשינו בצה"ל". על כך אין מחלוקת. אלא שהשאלות הקשות ביותר מופנות גם אליו. הן מופנות לרמטכ"ל שהיה בתפקידו ב־7 באוקטובר ולמערכת הצבאית שעמדה תחת פיקודו.

אפשר להאמין לכאב שלו, אבל הציבור הישראלי אינו זקוק להתרשמויות ולתובנות שמנוסחות בנוחות באנגלית מול קהל בניו יורק, אלא לאמת המורכבת, הכואבת והלא מחמיאה, שתיאמר כאן, בעברית, בפני מי ששילמו את המחיר.

הרצי הלוי מבקש להביט בכישלון בעיניים. אבל לפני שהוא דורש מישראל להשלים את תהליך הלמידה והריפוי, הוא חייב להביט גם באחריות שלו למחדל. לא בניו יורק, לא באנגלית, אלא כאן, מול אזרחי המדינה שעל ביטחונם היה מופקד.