או לחתור לממשלת אחדות, שצריכה להיקרא ממשלת שיתוף, בין המפלגות הציוניות המרכזיות, ללא השוליים הקיצוניים, החרדים והערבים? ותאמינו או לא, יש עוד כמה אופציות בין לבין. חלקן מפתיעות מאוד.
ואם ממשלת אחדות, האם להסכים שנתניהו יהיה ראשון ברוטציה? האם להסכים לרוטציה? איך אפשר להבטיח שהעקרב, שלא מצליח לשלוט ברפלקס העקיצה שלו לאורך כל הקריירה הפוליטית, לא יוכל לעקוץ (גם) הפעם? האם נתניהו מסוגל לחלץ את מה שנותר מאישיותו מהריסות הכאוס והטירוף ולחזור להיות אדם אחראי שרק טובת המדינה לנגד עיניו?
איש אחד, עשיר מאוד, מוכר מאוד, סיפר לי בשבוע שעבר סיפור מדהים: לפני כמה שנים הרמתי טלפון לאחד האנשים הכי קרובים ונאמנים לביבי נתניהו, אמר לי, והנחתי בפניו הצעה. ביקשתי ממנו שיגיד לביבי שאני מוכן לסגור 125 מיליון דולר על שמו בקרן סגורה, הוא יקבל כל שנה 12 וחצי מיליון דולר במזומן, לאורך עשור שלם. התנאי היחיד שלי היה, שיפרוש מפוליטיקה ישראלית לחלוטין.
נו, איך זה נגמר, שאלתי. המקורב של ביבי, סיפר לי בן שיחי, אמר לי משפט מדהים: אתה באמת חושב שכסף מעניין אותו? צחקתי בקול רם לפחות רבע שעה, סיפר לי בן שיחי, שמכיר את נתניהו. קיבלת תשובה מנתניהו? שאלתי. לא, המקורב בכלל לא העביר את ההצעה, ענה. עשית שגיאה, אמרתי לו, היית צריך להעביר את ההצעה לשרה. בשבועות האחרונים היא, או מי מטעמה, מנהלים קרב מאסף עיקש עם משרד רה"מ, אגף הכספים והייעוץ המשפטי על החזר של 12 שקלים, עלות מנה פלאפל שביבי אכל בקריית שמונה. זה סיפור אמיתי. כשהקרב יוכרע, אדווח.
אם הוא היה מסכים לשחרר, אפשר היה לגייס עבור נתניהו, רעייתו ובנם היום סכום גדול בהרבה. אפילו בהרבה מאוד. יש כאלה שמוסיפים גם את "כנף ציון", שיעבור בטאבו על שמה, כולל דלקן במימון המדינה ושלושה טייסים. העיקר שישחררו את ישראל לדרכה. לכל הדעות, דיל ישיר מהסוג הזה עם המשפחה יהיה זול משמעותית מהישארותה בשלטון.
המוטיבייטור
במקרה כזה, איזנקוט יכול להשביע ממשלה מחר בבוקר. כל מה שהוא צריך זה את תמיכת הגוש (48 מנדטים) ועוד 6 מ-19 הח"כים הערבים. באותו רגע הממשלה מושבעת והופכת לממשלה חוקית בישראל. ויש עוד קסם: יהיה קשה להפיל אותה. כדי להפיל ממשלה צריך 61 ח"כים שמצביעים באופן אקטיבי עבור ממשלה חלופית עם ראש ממשלה חלופי. המפלגות הערביות מוכנות להתחייב שזה לא יקרה. לא כי מישהו שם מאוהב באיזנקוט, או בליברמן, או בבנט. הם נלחמים על החיים שלהם, ליטראלי. הם נרצחים בהמוניהם. לחיות בעיר או בכפר ערביים בישראל הפך להיות אתגר מסוכן מאוד. זה בנפשם.
ומה לגבי החרדים? גם כאן, זה אפשרי. בקטן, ואולי אחר כך בגדול. בקטן, זה להתחיל עם החרדים האשכנזים. לפחות 3 מהם זמינים למעבר. הם לא המליצו על נתניהו, שזה אירוע היסטורי כשלעצמו. אם גוש איזנקוט סוגר עסקה עם 3 חרדים ומעביר אותם לצד שלו, המאזן בכנסת בקרב היהודים הוא 51-50 לטובת גוש השינוי. זו התחלה מצוינת. אפשר להשביע ממשלה ברוב יהודי. רוב ציוני יש לה מלכתחילה.
אדם שעוסק בזה, אמר לי השבוע: "החרדים בישראל נמצאים במצב הכי רע שהיו בו אי פעם. נתניהו הפר את כל ההבטחות. מצבם בציבוריות הישראלית בשפל המדרגה. יכולתם להמשיך לקבל כסף מהמדינה הולכת ומתמעטת, סותמים את כל הפרצות. הישיבות קורסות. שום דבר טוב לא מאיים עליהם. אם הולכים לעוד בחירות, ייקח חצי שנה נוספת של סבל מבחינתם. יש שם כאלה שחושבים שצריך לחתוך הפסדים, להגיע לפשרה מכובדת בעניין הגיוס ולסגור עם איזנקוט. הוא לפחות יכבד את הבטחותיו".
לסיכום אופציות ערבים וחרדים, יש גם אופציה מעורבת: ממשלה עם רע"מ ועם החרדים האשכנזים. ברית המשרתים כורתת ברית עם ברית המיעוטים. החרדים והערבים משתפים פעולה בכנסת שנות דור, כדרכם של מיעוטים. בחקיקה, בהצבעות, במינויים, בדילים פוליטיים. זה יהיה הכשר כפול שאלה נותנים לאלה. השאלה היא, מה יעלה בהכשר של איזנקוט עצמו, אם זה לא יכלול גיוס משמעותי, כולל שירות אזרחי לאוכלוסייה הערבית.
אחרי שלוקחים את הכנסת, צריך להתחיל לנהל מו"מ בכל הכלים ועל כל האפשרויות. להתמקד בכל האופציות בנפרד, ובמקביל. להמשיך לייצר לחץ על נתניהו. וכאן מגיעה הדילמה הגדולה: המטרה היא להוביל את נתניהו לקוראלס שיאלצו אותו להסכים לממשלה משותפת, שלא תהיה בשליטתו. בסביבתו של איזנקוט יש התנגדות גורפת לאפשרות שנתניהו יהיה ראשון ברוטציה, אם וכאשר נגיע לאופציה הזו. הוא לא כשיר, הם אומרים. והם צודקים. ישראל חייבת, בדחיפות רבה, פנים חדשות. אחרות. לא רעילות ולא נגועות. לנתניהו אין פנים כאלה.
אז מה הפתרון? ממשלת אחדות כשנתניהו לא ראש הממשלה. אפילו קומבינה משפטית כלשהי, עסקת טיעון נטולת קלון או משהו, שתאפשר לו לכהן כשר. ממשלה שיתופית על מלא. החלטות מהותיות בנושאי ביטחון, משפט וכלכלה, עם זכות וטו. אין אפשרות להפיל את הממשלה, גם לא דרך תקציב, בלי חילופי שלטון מיידיים. סגירת כל הפרצות שדרכן חמק הנוכל בפעם הקודמת. למה? כי אין ברירה, זה למה.
כבר לא נוכחים-נפקדים
עכשיו, אני מבקש סליחה. אני מבקש סליחה מערביי ישראל. אני לא מייצג אף אחד חוץ מאת עצמי. ועדיין, אני חש צורך עמוק להתנצל בפני השכנים שלנו, האזרחים שאנחנו מייחלים ליום שבו יחליטו להשתתף בחיים הפוליטיים על מלא, שהגיעו ליום הזה בהמוניהם. הגיעו, אבל אנחנו לא באנו.
דורות שלמים דיברנו על זה וחיכינו לזה. ערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות, לכאורה. במציאות, כולנו יודעים שזה רחוק מלהיות מדויק. אחד המדדים הבולטים לכך שמדובר בנוכחים-נפקדים היה שיעור ההצבעה בבחירות. לאורך שנות קיומה של המדינה היה לכולם ברור שזה לא ממש מעניין אותם. הם מחוץ למשחק הזה. הם לא שותפים בו.
הנציגות שלהם לכנסת הייתה תמיד קטנה בהרבה ממשקלם באוכלוסייה, כי הם הבינו שאין טעם. שמדירים אותם. או שהם פשוט לא רצו. הם לא יהודים, הם לא ציונים, הם נקלעו לסיטואציה. חלק מהם לא מתים על הרעיון שיש כאן מדינה יהודית, אם כי רובם המכריע יודעים שיש להם מזל גדול לחיות בה. יחסית למה שקורה מסביב.
ערביי ישראל לא מאיימים על יהדותה של המדינה. שיעורם באוכלוסייה יציב. חמישית. אין להם עלייה מחו"ל, שיעור הילודה שלהם בירידה. לאחר מאורעות שומר החומות, שהותירו טראומה, הם ניצבו במבחן קשה בהרבה ב-7 באוקטובר, ועמדו בו בהצטיינות. אלא שהמדד העיקרי שהצביע על בדלנותם ואדישותם היחסית למדינה, שיעור ההצבעה בבחירות לכנסת, נותר אף הוא יציב. עד 27 באוקטובר. יום שיכול להפוך להיסטורי מבחינת המשך דרכנו המשותפת כאן. כי יש עובדה אחת שאין עליה עוררין: ערביי ישראל לא הולכים מכאן. גם אנחנו, אני מקווה, נשארים. לפיכך, המוצא היחיד הוא ללמוד לחיות ביחד, לפתח מערכת יחסים, להתערבב, להפסיק לפחד ולהתחיל להתקרב. אין דרך אחרת.
יש פוטנציאל. במהלך משבר הקורונה גילינו אותו בגדול. פתאום התברר שאם כל הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, הרוקחים והרוקחות, הסניטרים ושאר המועסקים במערכת שהם ערבים, יקומו יום אחד וייעלמו, אין לנו מערכת בריאות. וזו רק דוגמה. ערביי ישראל הולכים ומתערים בתוכנו. הם נוכחים היום גם בהייטק. גם באקדמיה. גם בהוראה. הם עושים את רוב העבודות השחורות שאנחנו לא אוהבים לעשות. וגם את החומוס. שלא נדבר על הכדורגל.
יומיים אחרי הבחירות צפיתי במשחק כדורגל בבלומפילד. דרבי תל-אביבי. לידי ישבה קבוצת אוהדים אדומים נלהבת במיוחד. התפתחה שיחה. בסוף המשחק הם ניגשו אליי. "אז מה", אמר לי אחד מהם, "אתם שוב הולכים לזרוק לפח את הקולות שלנו?". הבנתי שהם ערבים. יפו? שאלתי. "לא יפו, רהט", ענו. מתברר שהפועל ת"א, שנהנית מלא מעט אוהדים במגזר, פופולרית גם בדרום.
שנים אתם שואלים למה אנחנו לא באים להצביע, הם אמרו, שנים אתם מתפלאים למה אין לנו אמון במדינה, אז הנה, באנו. תאמין לי, אמר אחד מהם, לא קיבלנו כלום. באנו כי זה החיים שלנו. באנו כי הבנו שאף אחד לא יעזור לנו אם לא נעזור לעצמנו. באנו כי אנחנו מפחדים להירצח ברחוב, או אפילו בתוך הבית. אנחנו זועקים לעזרה.
מונולוג דומה שמעתי אתמול מה', קבלן ערבי ישראלי תושב השרון, שעבד בתחום עם אחי הצעיר לאורך שנים ארוכות. "אני כל החיים עובד כאן בישראל, בונה את המדינה. בתל אביב, במרכז, בכל מקום. תמיד הרגשתי שייך. לא באתי בטענות. ביום הבחירות הכרחתי את כולם להצביע.
אבא שלי, בן 84, אמרתי לו קום, הולכים להצביע. גם אמא. כולם הצביעו. המצב שלנו קשה. אף אחד לא עוזר לנו. לבן גביר לא אכפת ממה שקורה אצלנו. התשתיות מוזנחות, אין תקציבים, הקשר היחיד שלנו עם המדינה זה שהורסים בתים".
נו, קיבלתם תוצאה יפה, ניסיתי לנחם אותו. "אחי, אני פתאום מבין שאנחנו פצצה מתקתקת. אני נכנס לאינסטגרם, לרשתות, ורואה שאנחנו גיס חמישי, שאנחנו סרטן שאוכל את המדינה. אני? אני בניתי את המדינה. בוא אני אקח אותך לסיבוב בכל האתרים שבנינו. אני, ועוד עשרות אלפי קבלנים ופועלים ויזמים בכל התפקידים של הענף. אני שנולדתי כאן ואמות כאן, פתאום אני מרגיש חמאס. פתאום אני מסתכל על מנהל העבודה שלי, יהודי, ושואל את עצמי אם הוא שונא אותי. אני לא שונא אותו. אני עובד איתו שנים. שאל את אחיך, הוא כמו משפחה אצלנו כאן בכפר".
אז אני מבקש סליחה. מהרופאים הערבים שלי (יש לי לא מעט, והם מדהימים), מהאחים והאחיות, מהרוקחים והרוקחות, מהמנקה בבניין שבו אני גר, מאחמד, אחראי האבטיחים בחנות המשק שבה אני קונה, מנהגי המוניות הרבים שאני עובד איתם, מבעל המכון לשטיפת רכב שאני שוטף אצלו, מאוהדי הפועל, מאלה שלא אוהדים את הפועל, משני מיליון בני אדם שחיים כאן ושאין לנו שום ברירה אחרת חוץ מלחיות כאן איתם. סליחה. בשמי ובשם עצמי. סליחה שאנחנו דוחים, לפחות בינתיים, את ידכם המושטת. סליחה שאין לנו אמון. סליחה שחלק לא מבוטל מאיתנו ממשיכים לנהל נגד חמישית מאזרחי המדינה מסע הסתה נורא.
סליחה שראש ממשלת המעבר שלנו, שקרא עשרות פעמים לשילוב ערבים בחיי המדינה ובממשלה, שניסה בכל כוחו להקים ממשלה עם מפלגה ערבית, שכינה את עצמו "אבו יאיר", שניסה אפילו לבנות קואליציה בתמיכת "המשותפת", שהיה הראשון להעביר עשרות מיליארדים למגזר, שנשא אין-ספור נאומים בזכות השילוב של הערבים בחיי המדינה והבטיח למנות שר ערבי, סליחה שהוא מתהפך עכשיו עליכם ומוביל מסע שיסוי והסתה מחריד נגדכם. תתנחמו, הוא מסית נגד כולם. תתנחמו, אם יתברר לו מחר שהוא צריך כמה ח"כים ערבים כדי להקים ממשלה בעצמו, הוא יתהפך שוב. הרי כבר היינו בסרט (האימה) הזה.
עכשיו תיכנסו רגע לפיד של הרכיכה הנ"ל. שורה אינסופית של גידופים נגד המפלגות הערביות, שמחפשות להשמיד אותנו, והמוסלמים, וחמאס, ומי לא. לאן נעלמו הרבנים שהתירו? לאן נעלמו התחנונים לסמוטריץ'? אל דאגה: אם תהיה להם הזדמנות, הם יחזרו. ובגדול. והכי מבעית זה שכולנו נקבל את זה באופן טבעי.
נירון קיסר על סטרואידים
היו רגעים בשנה האחרונה שחשבנו שזה הצליח. הנה, טראמפ סיפק את הסחורה וחיסל את איראן. אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדי. איראן לא חוסלה. טראמפ עצמו כבר ברווז צולע. הנשיא שאחריו, אם יהיה דמוקרט, יסגור איתנו חשבון. ובינתיים, מתברר שאנחנו גם מאבדים את הסיוע.
ואולי זו הסיבה שצריך לעשות הכל כדי להחליף אותו, כמה שיותר מהר. עם כל הצער והסיכון שבדבר.
התרעות פיקוד העורף