"הפערים החברתיים הם הפצע המדמם של החברה הישראלית”, כותב הפעיל החברתי אבי דבוש בספרו החדש “מרד הפריפריות: המדריך למהפכה הנחוצה בחברה הישראלית” (הוצאת פרדס). מבחינת דבוש, לשעבר מתמודד ברשימת מרצ שהוביל את הקמת תנועת הפריפריות ב־2015, ששמה לה למטרה לתקן את יחסי הכוח בין מרכז ופריפריות, מטרת הספר היא “לעורר בעירה חדשה בשטח”.
“כשהקמנו את תנועת הפריפריות, הייתה בעירה בשטח, וקשה לעורר בעירה”, הוא אומר כעת. “זה התפקיד של הספר הזה, שמזמין לשיחה, לוויכוח והתגייסות מחודשת למאבק”.
"כיום גם בארצות הברית, שהיא סמל הקפיטליזם, יש שיח מאוד ער ושורה של החלטות, שלפיהם מבינים שפערים הם דבר שצריך לטפל בו ולמקם בראש סדר העדיפויות, ושזו הפצצה החברתית הכי גדולה שעומדת מאחורי הרבה מהקונפליקטים וחוסר הנחת שאנחנו חווים במובן הקהילתי והחברתי”.
דבוש, 45, נולד וגדל באשקלון. כיום הוא גר בשדרות. לקראת הבחירות לכנסת ה־20 התמודד על מקום ברשימת מרצ לכנסת והגיע למקום השמיני. אחרי הבחירות הוביל את ההצעה לקיים במרצ פריימריז פתוחים ליו"ר התנועה ולמועמדיה לכנסת, והיא התקבלה. דבוש הכריז על מועמדותו בבחירות לראשות מרצ שהתקיימו במרץ 2018, אולם כעשרה ימים לפני הבחירות הודיע על פרישתו מהמרוץ ותמיכתו במועמדותה של תמר זנדברג.
בפריימריז לקראת הבחירות לכנסת ה־21 הגיע למקום העשירי ברשימה. ביוני 2020 הודיע על עזיבת הנהלת מפלגת מרצ, תוך שהוא מותח ביקורת על שינוי אופייה ממפלגת שמאל ל"מפלגה סקטוריאלית חילונית" ועל מהלכי האיחוד עם "ישראל דמוקרטית" והעבודה־גשר.
“אני עדיין חבר מרצ כי אין חלופות”, הוא אומר כעת. “התפטרתי מהנהלתה ואני לא פעיל בה, מכיוון שאני חושב שהיא הולכת לכיוון מאוד לא נכון. להתחבר לפריפריות זה הדבר הנכון גם מבחינת האינטרס הפוליטי שלהם, אבל בואי נאמר בכנות, כרגע אין חלופות מדהימות בכנסת הקיימת”. על ההתמודדות ההיא מול זנדברג הוא אומר כעת: “התמודדתי לראשות מרצ כדי לקדם את מרצ לכיוון של להיות למען הפריפריות ולהפוך להיות שמאל אמיתי. אחרי שנשארנו רק תמי, אבי בוסקילה ואני, זה היה ברור שהיא מנצחת. סיכמתי איתה שנקים את מטה הפריפריות, והיא עמדה בהבטחתה. ניצן הורוביץ כבר לקח את המפלגה למקום אחר”.
"עדיין בפריפריה יש ייצוג יתר למזרחים, אבל יש פה גם יוצאי אתיופיה ודוברי רוסית וערבים, ואי אפשר להתעלם מכך. אני לא מדבר על מאבק סקטוריאלי, רק של הנגב או רק של שדרות, אלא של חיבור יותר רחב של פריפריות גיאוגרפיות שכוללות את מגוון האנשים האלה”.
בספר מזכיר דבוש את נציגי הפריפריה לשעבר בכנסת, כדוגמת אבי גבאי ומשה כחלון, כמי שהגיעו עם שאיפות גדולות, אך בפועל לא יצרו שינוי בשטח. “אבי גבאי הוא בן אדם נחמד והיה עם רצון טוב, אבל זה בוודאי לא בער בו, הוא לא היה מחובר”, אומר דבוש. “נכון, בשנותיו הראשונות הוא גדל במעברה בירושלים, אבל זה כל כך רחוק. זה כמו כחלון עם הילדות בגבעת אולגה, כמה אפשר לעטוף את הדבר הזה, בסופו של דבר אנשים לא נמדדים לפי הייצוג שלהם, אלא לפי המעשים. למנהיגות יש כוח גדול מאוד בהקשר הזה. גם מנהיגות פוליטית וגם מנהיגות מוניציפלית”.
דבוש סבור שתפקידה של המנהיגות הוא לשבור את המעגל הסגור בכל מובן. “למשל מעבר יחידות המודיעין לדרום”, הוא אומר, “מדובר במהלך שהתחיל ב־2005 והוא יותר משמעותי מעיר הבה”דים כי פה מדובר על יחידות העילית והתשתית של ההייטק הישראלי. יש שיח כזה של אנשי הקבע שאומרים: אנחנו לא נעבור לדרום. בעיניי, תפקידה של המנהיגות הוא לבוא ולהגיד: חברים התבלבלתם, זה לא שאנחנו מעבירים אתכם בשכר רעב. אתם יחידות עילית, יש החלטה מנהיגותית ומדינתית, תבואו ותעשו את זה”.
לדבוש יש לא מעט ביקורת על מפלגות השמאל: “זה פספוס אדיר של השמאל שהפריפריות הן הסיכוי היחיד שלו. הליכוד ניצח ב־1977 כי הוא הבין בצורה ברורה שבלי החיבור למזרחים ולפריפריות - לא יהיה מהפך פוליטי, והשמאל מסרב להבין את זה מכל מיני סיבות. השמאל יושב בעיקר בתל אביב, מדבר שפה אחרת, לא מחובר לפריפריות, וכך אין לו סיכוי.
"ברמת הדימוי העממי הציבורי, בסופו של דבר יש קצת שינוי. הצעירים של הפריפריות הרבה יותר מחוברים לנושאי אקלים ואיכות סביבה למשל, ופחות מתייגים את הנושאים הללו כאשכנזיים או שמאלניים. אם אנחנו נמצאים בשטח ואנחנו חלק מהקהילה, ואנחנו לא באים מהמרכז ומטיפים שזה הדבר הנכון לעשות”.
דבוש גדל בבית ימני של תומכי מפד”ל שהעריצו את מנחם בגין ודוד לוי, ההורים שלו סבלו מתרבות “הפנקס האדום” ומפא”י. הוא עצמו הלך לבני עקיבא ואפילו השתתף במאבק נגד הסכם אוסלו. “אחרי רצח רבין התחברתי יותר לדרך שלו, אף שגם היום אני ביקורתי לגבי כמה מהתהליכים בהסכמי אוסלו”, הוא אומר.
“אחרי הרצח פגשתי אנשים שהיו אדישים אליו. הם לא היו שמחים, אבל הפער בין מה ששודר בתקשורת לבין מה שקרה במקומות מסוימים בארץ היה מאוד גדול. אז אפשר להתקומם ולומר שזה לא בסדר, ואפשר גם להבין שכנראה אנחנו לא מבינים שיש בישראל גם מציאות אחרת לגמרי, והשמאל לא רוצה להכיר בזה”.
התרעות פיקוד העורף