השבוע הרשות המחוקקת החליטה לקחת את ההיתר הזה בחזרה. אפשר להתווכח על הנושא הזה מאינסוף זוויות, ואפשר גם להבין למה כל נגיעה במערכת האיזונים והבלמים מעוררת פחדים כל כך גדולים, ובהתאם להם תגובות כל כך קיצוניות. יש פה נושאי ליבה כל כך משמעותיים, שמשנים סדרי עולם, שקשה מאוד להתעלם מהם, ושברור לגמרי איך וכמה הם נוגעים לכל אחד ואחת מאיתנו. אבל אפשר, ואפילו ממש כדאי, ללמוד מהסיפור הבוער הזה כמה דברים שישפרו את מערכות היחסים שלנו-
כשצד אחד אומר לצד השני שלא משנה מה, הוא לא יוכל לעצור אותי, הוא צריך להבין שהוא בעצם אומר לו שני דברים: אני לא סומך עליך שמה שינחה אותך הוא טובתי וטובת המשפחה, ואתה לא מספיק חשוב ומשמעותי עבורי כדי שתוכל להשפיע עליי. כדי לנהל קשרים משמעותיים, ששיתוף הפעולה בהם הוא הכרחי לטובת כולם, אנחנו צריכים לפני הכל לכבד את ההחלטות של הצד השני, גם אם לדעתנו יש החלטה טובה יותר שיכלה להתקבל.
אם בכל זאת, אחרי הריסון העצמי הזה, אנחנו עדיין חושבים שהצד השני מקבל החלטה שלדעתנו תפגע בצורה משמעותית בו, בנו, בילדים, או במשפחה, נמצא את הדרך להשפיע עליו, והדרך הזו לעולם תהיה לנהל דיון שנותן במה לכל הדעות, להבדיל מלבטל או להכריע. ותמיד, ובמיוחד ברגעים הקשים שבהם אנחנו הכי חלוקים בדעתנו לגבי הדרך, ננהל את הדיונים הרגישים כשאנחנו זוכרים שבסופו של דבר יש לנו מטרה משותפת והיא העיקר. אז נכון, מערכת היחסים בין רשויות השלטון שונה בתכלית ממערכות יחסים אנושיות, ויחד עם זאת, בשני המקרים אנחנו מדברים על כבוד לאחר, על יחסי כוחות בריאים, ועל קידום הדדי של מטרות משותפות.
אפילו שמדובר ברשויות, ואפילו שמדובר בגופים גדולים ובמדינה בכללותה, עדיין מי שמקיים את הדבר הזה הוא אנשים עם רגשות, וכולנו רוצים להישמע ולהרגיש משמעותיים. מה יעלה בגורל המשבר הזה, ועד כמה עמוק הבור שהוא פער בתוכנו כאומה, עוד קשה להעריך. בואו לפחות את הזירה המשפחתית ננסה לכוון ולנהל טוב יותר.
התרעות פיקוד העורף