חנה לוינגר בת ה-88, שורדת שואה ודיירת בדיור המוגן "אחוזת צהלה", סיפרה כיצד ימי המלחמה הראשונים החזירו אותה לילדותה בתקופת מלחמת העולם השנייה. "הזדהיתי כל כך עם כל התחושות הקשות של תושבי הדרום וממש לא יכולתי להשתחרר ממה שעובר על העם היקר שלי", סיפרה.
"לאחר מספר ימים מאז תחילת הלחימה, הצלחתי להשתחרר מההלם והחלטתי לשנות את ה'דיסקט' - אנו חייבים להיות חזקים. אני מטבעי אופטימית ומאמינה שיהיה טוב ושנצליח למגר את הרשע הזה. אני מוכרחה להיות אופטימית, אחרת לא נוכל להתקיים. עברו עליי דברים קשים מאוד במהלך חיי, אך הם לא גרמו לי לאובדן התקווה והאופטימיות, כי אם הובילו אותי לגישה פאתליסטית בעקבות אירועים משמעותיים שחוויתי".
עוד סיפרה לוינגר: "בגיל שמונה, נשלחנו אני ושני אחיי להונגריה. כשהגרמנים פלשו אליה, הוריי עשו כל מאמץ להחזיר את שלושתנו הביתה, אבל רק אני חזרתי ואיבדתי את שני אחיי. בערך באותו זמן שהתה בבתינו קרובת משפחה צעירה שנשלחה לעירנו כדי להשתלם במקצוע בו עסקה. בזמן שהותה אצלנו, כל משפחתה נלקחה למחנות השמדה ואיש לא שרד מלבדה. גם בהמשך חיי חשתי שאין אפשרות לברוח מהגורל. אך כדי לשרוד את החיים ואת המהמורות שבדרך - חשוב ביותר לשמור על גישה חיובית".
"לאורך חיי ראיתי כמה הגישה שלי לראיית הטוב שומרת עליי ועל הרוח שלי - לאורך חיי אני מצליחה להתנתק מזיכרונות קשים ולהתמקד בהווה, בכאן ועכשיו, במשפחה היפה שהצלחתי לבנות, במרפסת המטופחת שלי, בכוס הקפה שאני שותה, בשיחה טובה עם חברה. הדברים הקטנים בחיים עושים אותנו מאושרים ואותם צריך לנצור ולהעריך בכל יום", הסבירה בת ה-88.
"גם בימים אלה, כשאני פוקחת את עיני, אני מקווה שלא לקרוא ידיעות מעציבות וכן לראות שסוף סוף החטופים שבים למשפחותיהם ומאמינה שכך יהיה. כדי לשמור על המורל החיובי, אני משתדלת להיות בעשייה מבורכת יומיומית וכך ממליצה לכולם. אני סורגת בובות לילדי העוטף, מכינה כלניות מקרמיקה שיוצבו בבתי העלמין ובכיכרות הנצחה, אופה עוגות לחיילים וכמו כן נפגשת עם חברים מדי יום שישי לקבלת שבת מיוחדת. העשייה החיובית מאפשרת לנו להתעסק בטוב ובנתינה, ולשחרר את הדאגות".
לוינגר סיכמה: "אנו במערכה ארוכה והרוח החיובית שלנו תסייע לנו לשרוד. חיילים יקרים, המשיכו בעבודת הקודש להגן על המולדת שלנו. אני מחזקת אתכם יחד עם כל עם ישראל ברגעים קשים ומאתגרים אלה ומאחלת לימים טובים יותר".