בתו, חנה, סיפרה למעריב: "אבא שלי נולד ב-1927 בהמבורג שבגרמניה. ב-1933 כשהיטלר עלה לשלטון, משפחתו החליטה לעזוב ולעבור להולנד לאחר שהבינה שהקרקע בוערת לה מתחת לרגליים. אבל אז, כשהגרמנים כבשו את הולנד, הם נשלחו לווסטרבורק ומשם הם הועברו לברגן-בלזן, שם הוא איבד את אביו, אחותו ושניים מאחיו, ונלקח יחד עם אימו ועוד אח נוסף ברכבת האחרונה מהמחנה מזרחה".
"ברכבת הזו אימו מתה, ושם הרוסים באיזשהו שלב הגיעו ושחררו אותו ואת האח היחיד שנותר עימו. למרבה הצער, האח לא שרד ומת מיד אחרי השחרור. אבא היה אז כמעט בן 16 ושקל 24 ק"ג, 'מוזלמן'. הוא אושפז למשך כחצי שנה בבית חולים כשהוא לא מסוגל לאכול או לעמוד על הרגליים. בסופו של דבר, אחרי כמעט שנה, זוג הולנדים ללא ילדים אימצו אותו למשפחתם באימוץ לא רשמי", סיפרה חנה.
"כעבור כמה שנים, כשהתאושש והתבגר, אבא עלה לארץ והקים את קיבוץ שעלבים שכמעט ונכבש על ידי הירדנים ב-1967. מאוחר יותר, התברר כי נמצאו אז תוכניות מבצעיות לפשיטות על יישובים ישראליים ובהם שעלבים - בדיוק כמו שמצאו לפני כמה שבועות בעוטף עזה", ציינה בתו של ברוך.
"מאז, נולדו לו חמישה ילדים וכמה עשרות נכדים ונינים. הוא עבד מאז ומתמיד עד שהגיע לגיל פרישה, היה משחק טניס כל השנים ולמרות שהוא על כיסא גלגלים כיום, הוא עדיין לא מוותר ומעוניין לשחק טניס. הוא איש מיוחד מאוד עם רוח אופטימית. לפעמים אני לא מאמינה שמישהו שעבר את השואה יכול לחיות חיים כל כך אופטימיים".
עוד אמרה חנה למעריב: "זו השנה השמינית שאבא שלי מקיים את הדלקת הנרות. היה לו רעיון לעשות חנוכייה מיוחדת, שונה לגמרי מחנוכיות אחרות ושתהיה גם כשרה לפי כל ההלכות. הוא ביקש מהבן שלי להכין לו חנוכייה והיא הורכבה מכל מיני פטנטים כמו וישרים של מכוניות ועוד. כל שנה באים יותר ויותר אנשים, ומאוד חשוב לו שיגיעו. הוא יותר חלש אמנם, בהתחלה הוא היה מדליק בעצמו את הנרות אבל עכשיו, בגלל שהוא על כיסא גלגלים, אנחנו מדליקים את הנרות והוא ממשיך לברך על ההדלקה".
היא סיכמה: "הוא מאוד גאה במשפחה שלו. כשאנחנו לוקחים אותו לטיולים בארץ, הוא תמיד אומר 'לא להאמין איך שהמדינה הזו קמה', ומתפעל מכל כביש שסוללים ומכל בניין שנבנה".
התרעות פיקוד העורף