את אודט (54) שבדיוק התאוששה מהניתוח שפתר סיבוך רפואי שנוצר מלידה שעברה לפני שנים רבות, ד"ר שחר אהרוני כנראה לא ישכח לעולם. "שאלנו אותה 'מה החלום הכי גדול שלך?' והיא פתאום פתחה את התיק ושלפה ממנו בד חדש וצבעוני והסבירה שהיא הולכת לתפור מהבד שמלה כדי להשתתף בחתונה בכפר. זה משהו שהיא נמנעה ממנו במשך שנים ועכשיו היא סוף סוף יכולה לחזור לחיים".
מה חשבת באותו רגע?
"זה היה מהרגעים האלה שמביאים לכדי דמעות. רגע קטן, אבל מאוד מרגש, שנחקק בזיכרון. ברגעים האלה אתה מבין למה אתה כאן ברואנדה הרחוקה ולמה עבדת כל כך קשה כדי להגיע לכאן. לא הצלתי פה חיי אדם, אבל שיניתי למישהי את החיים במהלך אחד וזה יקר המציאות". כמו אודט, יש נשים רבות באפריקה שזקוקות לניתוח כירורגי מורכב על מנת להחזיר את חייהן למסלול.
מדי שנה מתווספים ביבשת השנייה בגודלה, מאות אלפי מקרים חדשים של נשים שסובלות מחוסר התקדמות בלידה (obstructed labor). מדובר בבעיה רפואית שנמצאת בתחתית רשימת הבעיות שמקבלות מענה ברואנדה, אפריקה, סוג של "מגיפה" שממנה סובלות בעיקר הנשים השקופות והמוחלשות שאין להן נגישות לרפואה. כאשר יולדת לא מתקדמת בעולם המערבי, עוזרים לה ללדת בבטחה בעזרת תרופות או אמצעים מכאניים.
במקומות רבים באפריקה, ללא זמינות לבתי חולים או שרותי רפואה בסיסיים, רוב הלידות מתרחשות בבתים. כאשר הלידה לא מתקדמת באופן תקין, העובר עלול להיתקע בתעלת הלידה למשך זמן רב (שעות רבות ועד ימים). מצב זה גורם לסיבוכים קשים, ביניהם מות העובר ולחץ מקומי באגן היולדת אשר יכול לגרום להיווצרות חיבורים לא תקינים בין שלפוחית השתן לנרתיק (פיסטולה). תופעה זו גורמת לדליפת שתן לא נשלטת דרך הנרתיק.
ברואנדה, מדינה עם 14 מיליון תושבים יש רק שמונה אורולוגים שאמורים לפתור בעיות של סיבוכי לידה, ולתוך הוואקום הבלתי נתפס הזה נכנסה בחודש נובמבר האחרון המשלחת הרפואית מבית החולים בילינסון, מקבוצת הכללית. "המטרה שלנו הייתה לבנות את בילינסון באפריקה בלי לרדת בסטנדרטים", אומר ד"ר אהרוני. "לכן דאגנו להביא את כל הציוד אתנו, מכיסויי המיטה דרך המכשירים בחדר הניתוח, התחבושות, התרופות ועד לתחתוניות לחולות לאחר הניתוח".
והצלחתם לבנות את בילינסון באפריקה?
"כל רופא שמגיע בפעם הראשונה לאפריקה שואל את עצמו 'איך אני הולך לעבוד במקום כזה?', אבל פה נכנס הצוות המיומן שיודע מה נדרש ממנו ונותן פתרונות. בסופו של דבר בלב אפריקה עמדו מרפאה, חדר ניתוח וחדר התאוששות שלא היו מביישים את הסטנדרטים של בילינסון".
חברי המשלחת שהתייצבו בהתנדבות למסע לרואנדה שנמשך שבועיים, מכירים אחד את השני מצוין. לד"ר אהרוני, מנהל היחידה לאורולוגיה תפקודית בבילינסון, התלוו ד"ר דני קדר, סגן מנהל המחלקה האורולוגית בבילינסון, האורולוג הבכיר ד"ר רועי בבאוף, המרדים הבכיר ד"ר זוהר טרדלר, דניס סרגייב אח בחדר ניתוח, ליאת וינצויג אחות בחדר ניתוח, ליזי דנילה אחות במלר"ד בילינסון ונילי נדל מתאמת המשלחת בהתנדבות. "במהלך שנות עבודתנו המשותפת בבלינסון ביצענו יחד מאות ניתוחים, חלקם דרמטיים ולעיתים ארוכים ומסובכים וההיכרות העמוקה הזו הייתה חשובה למסע ברואנדה", אומר ד"ר אהרוני.
למה ההיכרות המעמיקה ביניכם הייתה חשובה?
"כי תנאים משתנים, כמו אלה שברואנדה, מביאים איתם אתגרים לא פשוטים והיכרות מוקדמת ואורגניות של צוות, תורמים להצלחה, זה די כמו בצבא. אתה מתאמן ביחד ועובד ביחד בלי שצריך לדבר. לפעמים מספיקות תנועות ומחוות כדי שנבין".
כשאהרוני (47), נשוי עם שלושה בנים מדבר על הצבא, הוא מתכוון לשייטת 13 בה הוא שירת כרופא בסדיר במשך ארבע שנים ועד היום במילואים. הוא השתתף במבצעים חסויים ולצערו גם איבד חברים. "אחד הדברים שאתה לומד בשייטת זו האיתנות", הוא מסביר את האנלוגיה בין המסע לרואנדה לבין השירות בשייטת. "אתה לומד לעמוד באתגרים ולהתמודד עם קשיים ולא להישבר מהם ובכזו משלחת יש קשיים ועייפות ולא תמיד הדברים מסתדרים ואתה חייב להמשיך ולהביא תוצאות בשבועיים מלאי משמעות".
במהלך השבועיים המשמעותיים פעלה המשלחת בתוך בית חולים הולנדי ישן בעיר רונגרי שבמחוז מוסנזי, ליד הגבול של רואנדה עם אוגנדה וקונגו. מחלון חדר הניתוח הם יכלו להשקיף על הרי הגעש המפורסמים של רואנדה שכיכבו בסרט "גורילות בערפל" שבו סיגורני וויבר גילמה את דמותה של הזואולוגית דיאן פוסי.
לצד ההרים המרשימים, הם טיפלו בעשרות נשים שסבלו מסיבוכים קשים שליוו אותן לעיתים שנים רבות. "פגשנו נשים אפריקאיות עניות, שלא יודעות קרוא וכתוב אשר נדחקו לשולי החברה בגלל דליפת שתן בלתי פוסקת, ללא גישה לאמצעי ספיגה או היגיינה מינימליים. במקרים רבים, הבעל עזב אותן והן נאלצו לחזור לחיות בבידוד בשולי הכפר בו גדלו".
אתה יכול לתת דוגמא לאישה כזו שטיפלתם בה?
"הייתה מטופלת בשם ג'סטין שהתניידה עם כיסא גלגלים בגלל פיסטולה מורכבת לאחר ניתוח קיסרי שלא הצליח להציל את העובר. בזכות הטיפול וניתוחים הצלחנו לתקן את הנזק ואין לתאר את התחושה כשהיא הגיעה לביקורת לאחר הניתוח כשהיא מתהלכת ללא אמצעי עזר וללא דליפת שתן ועם חיוך ענק על פניה".
עבור ד"ר דני קדר, סגן מנהל המחלקה האורולוגית המסע הזה היה גם סגירת מעגל. "ברגע שנכנסנו בפעם הראשונה לחצר בית החולים שבו עבדנו ברואנדה, חזר אליי זיכרון משמעותי שחקוק בהיסטוריה המשפחתית", הוא מספר. "אבא שלי, שהיה כירורג אורולוג בהדסה, נסע ב-1963 למלאווי שבאפריקה ובמשך שלושה חודשים טיפל באנשים. הייתי בן ארבע וגדלתי על הסיפור הזה והרגשתי שהנה אני עכשיו סוגר מעגל והולך בדרכו".
איך המסע הזה השפיע עלייך?
"חזרתי משם עם ידיעה שזכיתי. הבנתי שזכיתי לעבוד, לטפל וללמד ביום-יום שלי בסביבה עם ידע, מכשור ונגישות של רפואה ציבורית מהדרגה הגבוהה ביותר וזכיתי גם להיות מי שמביא איתו את כל הידע הזה בזעיר אנפין למעמקי אפריקה ולעזור לאנשים. הייתי רוצה לקחת כל אחד מהמתמחים שלי לחוות כזו חוויה לכמה ימים כחוויה חינוכית רפואית משמעותית שנותנת לך את התובנה למה בחרת במקצוע הזה, עם תחושה גדולה של נתינה אמיתית".
תחזור לרואנדה?
"ברגע שאתה מבין שאף אחד אחר לא יטפל באותן נשים, אתה מבין שאתה רוצה לחזור לשם שוב ושוב. זו גם חוויה שמאוד הגבירה את התקשורת ואת שיתוף הפעולה בין אנשי המשלחת בזמן ניתוחים שאנחנו עושים פה בבילינסון. אני גם יכול לספר שהיה לי עצוב לעזוב. עליתי על האוטובוס עם דמעות בעיניים. זו הייתה התרגשות על כל העשייה ועל הקשר העמוק שיצרנו עם הצוות שסייע לנו ועם המטופלות".
רואנדה? זו לא סתם נקודה על הגלובוס
ד"ר אהרוני משתתף במשלחות סיוע לאפריקה כמעט עשור. "נחשפתי לזה לראשונה כשהייתי בתת התמחות באורולוגיה תפקודית במונטריאול, קנדה ונסעתי לבורקינה פאסו עם מי שהיה המנטור שלי בהתמחות, פרופ' ז'אק קורקוס שהוא אחד ממנתחי הפיסטולות הידועים בעולם. זה היה אירוע משנה חיים שבזכותו החלטתי להתנדב בכל שנה עם המשלחת הבינלאומית בהובלת הקנדים ודרך עמותת MMS שפועלת ללא מטרות רווח. תמיד נסענו לאותו מקום בבורקינה פאסו, עד שדאע"ש תקפו את המלון הקבוע שלנו שם ובהמשך רצחו עובדי סיוע שליוו אותנו וכך הגענו לרואנדה".
אבל השנה הובלת בעצמך משלחת ישראלית.
"נכון, מאז שחזרתי לארץ, החלום היה להוביל משלחת ישראלית כחלק מאותה עמותה והשנה הצלחתי להגשים את החלום. לא הייתי בטוח שאצליח לגייס צוות מתנדבים מבילינסון אך להפתעתי ההיענות הייתה מעל ומעבר".
איך העובדה שאתם ישראלים באה לידי ביטוי?
"באנו כשגרירים של בילינסון ושל הרפואה הישראלית, בין היתר כדי לחזק את התדמית של המדינה ברואנדה. בשבילי זה לא מקרי שהגענו דווקא לשם. זו לא עוד נקודה על הגלובוס. יש קשר מאוד אמיץ ועמוק בין שתי המדינות. לשתיהן היסטוריה כואבת של רצח עם שיוצרת שותפות גורל והבנה עמוקה גם ללא מילים".
אומרים על מסעות כאלה שהם משני חיים. מה השתנה בך בעקבות רואנדה?
"אתה באמת לומד להוקיר תודה על מה שיש לך. על המים והחשמל ועל העובדה שאתה עובד בתנאים הכי מקצועיים ונוחים שיש. כשאתה שם אתה נזכר בסיבה הכי ראשונית שבגללה הלכת ללמוד רפואה - בשביל לעזור לאנשים. אתה משנה חיים וזו הגשמה עצמית".