באותה תקופה, תרבות הפופ של "סקס והעיר הגדולה" ו"ברידג'ט ג'ונס" הנגישה ונירמלה שתייה בקרב נשים, במקביל להופעת מה שמכונה "תרבות היין של אמהות". בלינדה זוכרת כיצד במרכזי משחקים לילדים היו בתי קפה עם בר מלא, שאפשרו להורים ליהנות בזמן שילדיהם משחקים.
במשך שנים, בלינדה שמרה על מראית עין של חיים תקינים. היא ניהלה עסק מצליח של חנות אופנה, גידלה ילדים והמשיכה בשגרת השתייה שלה. היא הצליחה להסתיר את הרגלים הבעייתיים, תמיד שותה בבית או באירועים חברתיים מקובלים, והתרחקה מהתדמית של "חוגגת".
למרות האבחנה הקשה, בלינדה עברה את הטיפול בסרטן ללא תופעות לוואי קשות, ונשארה על תרופות במשך עשר שנים, עד היום. החיים היו טובים עד 2019, כאשר מגפת הקורונה שינתה את הכל. הבידוד החברתי והסגרים הפכו את השתייה הביתית לנורמה, והיא מצאה את עצמה שותה בכמויות הולכות וגדלות.
הלילות התאפיינו בשכחה מוחלטת - היא לא יכלה לזכור מה צפתה בטלוויזיה, אם התקוטטה עם בעלה, או כמה אכלה לפני השינה. הבוקרים היו קשים, מלאי חרדה ורגשי אשם, כשהיא מתעוררת ב-2 לפנות בוקר, היא לא מצליחה לחזור לישון.
נקודת השבר האמיתית הגיעה בחג המולד 2022. לאחר לילה של שתייה כבדה, בלינדה חוותה רעידות כה חמורות שנאלצה להגיע לבית החולים. בהחלטה מכוננת, היא שלחה הודעה לבנה, לבעלה ולחברתה הטובה, מודה בבעיית השתייה שלה ומבקשת עזרה.
כיום, בלינדה היא מאמנת פיכחות המסייעת לנשים בגילאי 40-50 להתמודד עם שתייה בעייתית. היא מדגישה את החשיבות של חמלה עצמית, צעדים קטנים וסובלנות. עצתה העיקרית: "התחילו בצעדים קטנים, והיו נחמדים לעצמכם. בשבועיים הראשונים, אל תצאו יותר מדי והפחיתו בהדרגה. ואם נכשלתם, זה בסדר".
מחקר של הלשכה האוסטרלית לסטטיסטיקה מאשש את חשיבות עדותה: נשים בדור האיקס, בגילאי 40-50 נמצאות בקבוצת סיכון גבוהה לשתייה כבדה. סיפורה של בלינדה אינו רק סיפור אישי, אלא תמונת מצב חברתית רחבה יותר, החושפת את המנגנונים החברתיים והתרבותיים המאפשרים התמכרות מוסווית.
התרעות פיקוד העורף