בעבר היה מקובל להאמין שהלב שלנו פשוט ייחלש עם הגיל, שסרטן הוא גזר דין מוות ושמצבים כמו סוכרת מסוג 2 לא ניתנים למניעה, קל וחומר להיפוך. היום אנחנו יודעים יותר טוב. אנחנו יודעים שיש הרבה מה לעשות כדי לחזק את הלב שלנו; שסרטן ניתן לאיתור מוקדם ולטיפול יעיל בהרבה מקרים; ששינויים באורח החיים יכולים לעזור לשמור על סוכרת תחת שליטה.
ובכן, הבשורה הטובה היא שהתערבויות מפתח יכולות גם לעשות הבדל דרמטי לבריאות המוח שלנו לטווח הארוך. יתר על כן, לעולם לא מוקדם מדי – או מאוחר מדי – להתחיל.
"איך אני יודע?" שואל ד"ר ברדסן במאמר שהוא כותב לדיילי מייל, "כי כנוירולוג בחזית המחקר על מחלת אלצהיימר, עבדתי עם אנשים שעל ידי ביצוע שינויים קטנים אך משמעותיים באורח החיים והתזונה שלהם, יישום מה שהצוות שלי ואני כינינו פרוטוקול ReCODE (קיצור של היפוך התדרדרות קוגניטיבית), הצליחו להאט, לעצור ובמקרים רבים להפוך את ההידרדרות שלהם לעבר דמנציה, תוצאות שנתמכו בניסויים קליניים שפרסמנו."
האויבים של מוח מתפקד במלואו הם מאפיינים מדכאים שכיחים בחיי היומיום שלנו, מסביר ד"ר ברדסן: ממזון אולטרה-מעובד להשמנת יתר, טרום-סוכרת, גירוי יתר, מחלות זיהומיות, מתח, תשישות, מערכות יחסים קשות, הליכים כירורגיים, וירוסים ותאונות, לדוגמה. אבל כפי שהוא חוקר בסדרה זו הלקוחה מספרו החדש "המוח חסר הגיל", התרופות הנגדיות זמינות גם לנו.
עם כמה שינויים קטנים בהרגלים היומיומיים שלנו, דפוסי השינה והתזונה, אנחנו יכולים לדאוג טוב יותר למוח שלנו. נוכל ליהנות ממחשבות חדות יותר, זיכרונות ברורים, להגדיל את היכולת שלנו ללמוד מידע חדש ולשלוט טוב יותר במצבי הרוח והרגשות שלנו. יתר על כן, אם נמשיך לעבוד על זה, נוכל לשמור על כוחות אלה עד גיל 100. אפילו יותר, אם ימי ההולדת ימשיכו להגיע.
"אנשים רבים אמרו לי שהפחד הגדול ביותר שלהם הוא לחיות עד גיל מבוגר בלי יכולת לחשוב באופן רציונלי, לזכור בצורה סבירה ולהכיר את האהובים עליהם," מציין ד"ר ברדסן. "אבל זה באמת לא צריך להיות כך. הבעיה היא שאנשים רבים עדיין מחכים זמן רב מדי להתחיל בעבודת המניעה – עשר או אפילו 20 שנה אחרי שהשינויים במוח המובילים לדמנציה כבר החלו."
"ראינו את הפרוטוקול שלנו עושה פלאים אפילו במקרים אלה: לצד החזרת זיכרונות רבים, ראיתי מטופלים מתחילים להכיר את האהובים עליהם ולהתקשר איתם שוב. הדיבור שלהם והיכולת לטפל בעצמם יכולים אפילו לחזור. אלה שהתחילו את הפרוטוקול בשלבים המוקדמים יותר חזרו לתפקוד קוגניטיבי נורמלי. אלה הם הניצולים הראשונים בעולם של אלצהיימר, החלוצים שהובילו את הדרך לחיים טובים יותר לכולם בהמשך."
"חשבו על זה," ממשיך ד"ר ברדסן, "אם פרוטוקול ReCODE יכול לספק חיים טובים בהרבה לאנשים בסוף המסע שלהם ולהפוך את ההידרדרות של אנשים בשלבים מוקדמים יותר, אז אם נעבור לאנשים שאין להם תסמינים, אנחנו צריכים להיות מסוגלים למנוע ירידה קוגניטיבית לחלוטין. יש כל כך הרבה שאתה יכול לעשות כדי להגדיל את 'תוחלת המוח' שלך, מבטיח מוח פעיל וחסר גיל לכל החיים."
"תחשבו על האפשרות הזו לרגע: עולם שבו אנחנו חושבים בבהירות, לומדים וזוכרים, לאורך כל חיינו, ללא דאגה. עולם שבו, לא משנה כמה מבוגר אתה נעשה, מוח בביצועים גבוהים שעשית לו עתיד מוגן מניוון יכול להיות הרכוש הגדול ביותר שלך. זו התקווה שלי לכולנו, ומשהו שאני מאמין שאפשרי לחלוטין."
בינתיים, פחמימות נספגות מהר יותר, מעוררות דלקת ומעלות את רמות האינסולין – שני אויבים גדולים של בריאות המוח בגלל האופן שבו הם גורמים למות תאי מוח ומגדילים את הסיכון לאלצהיימר. הימנעות ממזונות אולטרה-מעובדים פירושה לוותר על כל דבר שאבותינו לא היו מזהים כמזון יחד עם מוצרים המכילים תוספים, צבעי מאכל, מייצבים, מפיגי ריח או מנטרלים.
ניתוח של 13 מחקרים שכולם נמשכו מספר שנים, כל אחד כלל לפחות 1,000 נבדקים, הסיק שהשמנת יתר בגיל העמידה כמעט מכפילה את הסיכון לאלצהיימר ודמנציה.
בעוד שחלל הפה הוא ביתם של חיידקים רבים חסרי מזיק, זה גם המקום שבו נמצאים כמה מזיקים, בעיקר Porphyromonas gingivalis. אם מאפשרים לזה לחיות בפה של אדם זמן רב מדי, זה יכול לגרום לזיהומים חמורים ולהוביל לדלקת. יתר על כן, אותו חיידק נמצא במוחם של חולי אלצהיימר. בעוד שאנו יודעים שדלקת בכל מקום בגוף יכולה להוביל לדלקת נוירולוגית, כדאי לזכור שחלל הפה הוא באמת קרוב למוח, ושהשניים חולקים מינים חיידקיים רבים זהים.
חיסוני שפעת, דלקת ריאות, שחפת, ושלבקת חוגרת (HVZ) כולם הוכחו כמפחיתים את הסיכון למחלה ניוונית נוירולוגית, כנראה כי על ידי מניעה או הפחתה של זיהומים אלה הם מפחיתים את העומס של דלקת נוירולוגית לאורך החיים, לטובת תוחלת המוח. ד"ר ברדסן מדגיש שלא רק מחלות ומחלות יכולות להגביר דלקת. תזונה גרועה ומתח יכולים גם להפעיל תגובה חיסונית במוח, שיכולה להטות אותו לכיוון ניוון.
קורטיזול הוא הורמון עם היכולת הכמעט קסומה להעלות מיד את כמות הגלוקוז בדם שלנו, דבר שגורם לפרץ אנרגיה שמאפשר לנו להתעמת או לברוח מסכנה. אבל למוחות שכבר פועלים כמו מכוניות מרוץ, יותר מדי התפרצויות אנרגיה יכולות למסות את המכונה.
"כמובן, מתח הוא אלמנט בחיים שלא תמיד אנחנו יכולים לשלוט בו," מציין ד"ר ברדסן, "וזה המתח הכרוני, המתמשך, לא המתח המזדמן, שפוגע בקוגניציה. מדיטציה, יוגה, שיפור השינה וגישות אחרות להפחתת מתח, שאנחנו נחקור יותר מחר, משחקים תפקיד מפחית חשוב."
למרבה המזל הגופים שלנו מכילים מערכת סינון דינמית שמיועדת להפריש ולהשבית את הרעלים הרבים שאנחנו חשופים אליהם. אנחנו יכולים לעזור לתהליך הזה על ידי אכילת מזונות בריאים (במיוחד מזונות עתירי סיבים וצלבניים כמו כרוב ניצנים וברוקולי), תרגול קבוע, קבלת שינה משקמת רבה, וביטול מקורות של מתח שלילי בחיינו, ובכך מספקים לגופנו את המשאבים הדרושים כדי להתנקות.
אבל אנחנו צריכים ללמוד איך לאתחל מחדש באופן מתמיד את מחשבי-העל של המוח שלנו כדי להימנע מכשלים שיטתיים שמובילים לירידה קוגניטיבית, מדגיש ד"ר ברדסן. לעשות זאת דורש קצת ארגון מחדש בחיי היומיום שלנו. הוא מציע לחשוב, למשל, על מה שאנחנו עושים ברוב הבקרים של חיינו.
האם אנחנו מתעוררים באותה מיטה, באותו חדר, באותו בית, באותה עיר? האם אנחנו מתקלחים באותו מקום, משתמשים באותו סבון, מתייבשים עם אותן מגבות? אם אנחנו מתחילים את היום שלנו עם קפה, האם אנחנו משתמשים באותו ספל, האם הוא נמזג באותה מכונה, והאם אנחנו שותים אותו באותו מקום כמו ברוב הבקרים האחרים, או מקבלים אותו מאותו בית קפה בדרך לעבודה?
"אין שום דבר רע בכל זה," מציין ד"ר ברדסן. "זה איך רובנו חיים ולמעשה, החיים שלנו היו כאוטיים אם הם לא היו מאורגנים בצורות כאלה. הבעיה למוח שלנו היא שהרגלים אלה דורשים מעט מאוד נוירופלסטיות. אנחנו מסתמכים על חיבורים שנוצרו במוח שלנו לפני שנים – אפילו עשורים – כדי לשרוד."
זו הסיבה שבמקרים רבים, אנחנו מתחילים להבחין במאבקים שלנו רק כאשר הסביבה שלנו משתנה. "פעם, מטופל אמר לי שהיא התחילה לדאוג לבריאות הקוגניטיבית שלה רק אחרי שהחברה שלה שינתה מיקום. כמעט שנה אחרי המעבר, היא עדיין מצאה את עצמה נוהגת למשרד הישן שלה מדי פעם."
"בעבר היינו חושבים על מצבים כאלה כקשורים לאנשים 'מפוזרים' או 'מקובעים בדרכיהם'," מסביר ד"ר ברדסן. "עכשיו אנחנו יודעים שיש הסבר נוירולוגי: הם יצרו חיבורים כל כך עמוקים וארוכי טווח במוח שלהם לפונקציות יומיומיות מסוימות שההזדמנויות ליצור חיבורים חדשים מיום ליום, מחודש לחודש, ומשנה לשנה הפכו להיות מוגבלות."
אז, איך אנחנו מתחילים לאמן את המוח שלנו שוב? "זה למעשה די קל לארגן את חיינו בדרכים שמאפשרות לנו ליצור באופן עקבי נתיבים עצביים חדשים," מציע ד"ר ברדסן. "אנחנו כמובן לא יכולים לשנות הכל בחיינו כל יום, אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים. במקום זאת, עלינו לשאוף לקחת על עצמנו אתגר קוגניטיבי חדש קטן כל יום, אתגר קוגניטיבי חדש בינוני כל חודש, ואתגר קוגניטיבי חדש גדול כל שנה."
"אם אתה הולך לאותו בית קפה כל בוקר, בחר בית קפה שמעולם לא היית בו (ואולי הזמן משקה שונה מהרגיל שלך). אם אתה עובד מאותו שולחן בבית כל יום, נסה להקים זמנית את המשרד שלך במיקום אחר ואולי להתחיל ולסיים בזמן שונה."
"אף אחד מאלה לא צריך להפוך להרגלים חדשים ולמעשה, הנקודה היא שהם אינם משהו שממשיך יום אחרי יום – הם פשוט מפריעים לנורמליות כדי לספק למוח שלך הזדמנות ליצור חיבורים חדשים. אפילו הפעולה של למצוא 365 דרכים שונות לשנות את השגרה היומית שלך היא תרגיל בקוגניציה תומכת פלסטיות."
"זה יכול להיות קשה בהתחלה להיכנס להרגל הזה, אז לשמור על רשימה של רעיונות לאתגרים יומיים אלה ואז לתעד ביומן מה תעשה או עשית כל יום היא דרך טובה לעקוב אחר ההתקדמות וההצלחה שלך." מציע ד"ר ברדסן. "ברגע שהשלמת אתגר קוגניטיבי יומי ספציפי, האם הוא מחוץ לתחום? בהחלט לא. למעשה, זה יכול להיות מועיל מאוד לחזור למשימה שלא עשית זמן מה כדי לעסוק מחדש או ליצור מחדש חיבור סינפטי שנעשה בפעם האחרונה."
התרעות פיקוד העורף