"דניז היקרה", פותחת הקוראת את מכתבה בטון מהוסס, מבקשת עצה ממומחית היחסים במגזין sundayworld, בנושא אינטימי שמטריד אותה. "בעלי מדבר על 'חיי המין הנוראיים' שלנו כל כך הרבה שזה גרם לי לחשוש מקיום יחסי מין", היא מתוודה, חושפת את הלחץ והחרדה שהתפתחו בעקבות הביקורת החוזרת.
היא ממשיכה לתאר את השגרה הזוגית: "אנחנו מתקלחים ואני עולה למיטה ואז הוא עולה אחריי, גם הוא נקי", יש כאן ניסיון ליצור אינטימיות, להכין את הקרקע. "עד שהוא מגיע למעלה, הוא מריח נפלא, ואני שמחה להרגיש אותו לידי אבל רק פעם בחודש", היא מוסיפה בצער, מדגישה את נדירות הרגעים האינטימיים ביניהם.
ניכר שיש רצון לשינוי: "אני רוצה שיהיו לנו חיי מין טובים אבל זה יותר מדי עבודה". היא מביעה תסכול מהמאמץ הנדרש לשמר את האינטימיות. היא מסיימת בתיאור של דחייה: "הוא מגלגל את עיניו כשאני מנסה להתכרבל איתו והוא אומר שהוא לא יודע מה אני רוצה. לפעמים אני פשוט רוצה להחזיק ידיים, לא מעבר". משפט אחרון זה מגלה את ליבה - הצורך הבסיסי בחיבה פשוטה, לא בהכרח מינית.
"זה מה שאת צריכה לטפל בו קודם," היא קובעת בנחישות, ומציעה דרך פעולה מעשית: "אמרי לו שהמונח 'חיי מין אכזריים' לא מדליק אותך."
דניז מדגישה את חשיבות התקשורת הישירה והכנה. היא מעודדת את הקוראת לבטא את צרכיה האמיתיים.
"אז אמרי לו שהיית רוצה חיבה כשזה לא קשור למין וזה לא יותר מדי לבקש," היא ממשיכה, מחזקת את הלגיטימיות של הרצון לקרבה רגשית ללא תנאים.
לאחר שהציעה לקוראת להביע את רגשותיה בפתיחות, דניז מוסיפה טיפ מעשי לאיזון המערכת: "אחרי שאמרת את כל זה אולי תחזקי את זה עם קצת סקס טוב ותגידי לו שאת אוהבת אותו."
היא מסיימת עם נימה אופטימית, מזכירה לקוראת שמצבים כאלה שכיחים בזוגיות ארוכת טווח. "כולנו נתקעים בשגרה לפעמים, אבל עכשיו הגיע הזמן למסיבה," היא מסכמת בחיוך, מעודדת את הקוראת להפיח רוח חדשה במערכת היחסים שלה.
התרעות פיקוד העורף