הדי המלחמה עודם מהדהדים באוזנינו, אך בעוד העשן מעל שדות הקרב מתפזר, המציאות עבור העדה הדרוזית בישראל נותרה כואבת כתמיד. שוב הוכחנו, במחיר דמים כבד מנשוא, כי השותפות שלנו עם המדינה מוחלטת ובלתי מסויגת. אלא שבעודנו טומנים את בנינו באדמה שעליה הגנו בחירוף נפש, אנחנו חוזרים אל חוק הלאום – חוק שממשיך להגדיר אותנו כאזרחים על תנאי. המלחמה נגמרה, ואיתה נגמר זמן המילים היפות. הגיע זמן המעשים.
על שולחן הכנסת הונחו כמה יוזמות שנועדו לתקן את העוול הזה. בין היתר, קודמה הצעת חוק יסוד: העדה הדרוזית, שמטרתה לעגן את מעמדה המיוחד של העדה, וכן הועלו הצעות לתיקון חוק הלאום באמצעות הוספת עקרון השוויון. למרות הצהרות תמיכה של חלק מחברי הקואליציה בעקבות המלחמה, רבות מהצעות אלה נדחו או הוסרו מסדר היום. הגיע הזמן שראשי המפלגות, מהקואליציה והאופוזיציה כאחד, יפסיקו להשתמש בבני העדה כניצבים בטקסי זיכרון ויחתמו על התחייבות פומבית לתיקון החוק עוד במושב הנוכחי.
החברה הישראלית נמצאת בצומת דרכים. הציבור כבר מחבק אותנו ומבין שהשותפות בנטל חייבת להוביל לשותפות בזכויות. כעת תורו של הדרג הפוליטי להפגין אומץ לב אזרחי הדומה לגבורה שהפגינו לוחמינו בחזית. אל תגידו לנו "אחר כך". אם לא עכשיו, כשהפצעים עוד שותתים דם ושמות הנופלים חקוקים טריים על המצבות, אז מתי? חובתה של המדינה היא להבטיח שמי שיודע למות למען הבית יוכל סוף־סוף לחיות בו כשווה בין שווים.
התרעות פיקוד העורף