"בעלי איש מאוד מאוד עסוק" היה המשפט הראשון שיצא לסימה מהפה כשישבה מולי. זה נאמר כמחסום לביצוע וליתר דיוק, הדרך להגיד שהיא כנראה מדמיינת הכל. "אני פשוט לא רואה איך נשאר לו זמן לבגוד, סאם. הוא בקושי נושם בין הפגישות".
ראיתי דבר אחד או שניים בקריירה שלי, ואני יודע בוודאות שאם גבר באמת רוצה, זמן זה לא מה שיעצור אותו. בכל זאת, לא התווכחתי איתה, ופשוט נתתי לה לשחרר את כל ההתבטאויות המבלבלות, עד שהיא תראה בעצמה שהאלטרנטיבה היא להמשיך לחיות בתוך ערפל של חשדנות. כל נסיון לשכנע את עצמה עם מחשבות "ריאליות", שהכל בסדר, בזמן שהבטן שלה זועקת אחרת, זה משהו טבעי שקורה לכל אחד ואחת שהיו נמצאים במקומה. אין באמת דרך אחרת. לחשוב פחות ולעשות יותר.
דן הוא מנכ"ל של חברה גדולה, איש עם יומן פגישות עמוס לעייפה. הוא יוצא מהבית אחרי הזריחה וחוזר אחרי שהילדים נרדמים. סימה, שאחת מהמיומנויות שפיתחה היא חיטוט ביומן הפגישות שלו, דאגה לעדכן אותי מראש מה רשום שם.
עברתי איתו את יום המעקב הראשון, הכל נראה תקין. כשהוא מחוץ למשרד שלו, הוא מסתובב במשרדים אחרים או בבתי קפה שווים. די בקלות יכולתי לסמן "וי" ליד כל שורה שהייתה רשומה מראש ביומן. אחרי שהיום השני נראה די דומה, סימה כבר החלה להראות סימני שבירה. "אולי זה מיותר? אולי אני טועה ?" שאלה בקול רועד "הנה, אתה רואה לבד כמה הוא עובד בלי סוף".
הבנתי אותה. זה די מוטיב חוזר כמעט אצל כל לקוח: הבלבול הזה. זה שרגע אחד הם משוכנעים שהם נבגדים, וברגע השני הם מרגישים כמו אשמה על עצם המחשבה שהם מרגלים אחרי אהוב לבם. על מנת להוציא אותה מהלופ הזה, נתתי לה לקרוא קצת מכתבי תודה של לקוחות, שהיו בדיוק בנקודה שלה, עד שגילו את האמת ומצאו שקט. היא נרגעה. ממשיכים הלאה.
ביום המעקב הרביעי משהו שם השתנה. כמו קודם, היה לי את יומן הפגישות המעודכן. בשעה אחת עשרה בערך, דן נכנס לרכב, ובמקום לנסוע לכיוון הפגישה הבאה שלו, הוא פנה לשדה התעופה. "הוא בטח אוסף אורח מחו"ל" חשבתי לעצמי, אלא שאז הוא החנה את הרכב ליד טרמינל 1 ונכנס פנימה. שום אורח מחו"ל לא מגיע דרך הטרמינל הזה. "אולי הוא אוסף חבילה ?" תהה החוקר שהיה איתי אבל גם זה לא סביר. חנינו גם ונכנסנו אחריו. מצאנו אותו בתור לצ'ק-אין לטיסה לאילת.
ביקשתי מהר מסימה להתקשר אליו. ראיתי אותו מוציא את הטלפון, מציץ בצג ומסנן אותה בקור רוח מרשים. חצי דקה לאחר מכן היא עדכנה שהוא שלח לה הודעה: "בפגישה קריטית. לא יכול לדבר כרגע". עכשיו זה כבר בטוח. הפגישה "הקריטית" שלו היא באילת. ניסיתי לקנות כרטיס לאותה טיסה, אבל המטוס היה מלא. בדלפק של החברה המתחרה היה מקום, אבל היא עתידה להמריא מספר דקות אחריו. התלבטתי לרגע אם יש בכלל טעם לרדוף אחריו או פשוט לוותר להפעם. במקביל, ניסיתי להשיג בכל הזמן הזה את מושיק, חבר אילתי שנעזרתי בו לא מעט בעבר, אולי הוא זה שיחכה לו בשדה באילת, אבל הוא לא ענה.
נחתתי באילת. קשה להסביר את המתחים והלחצים של מירוץ שכזה. בדקתי בשדה, בתחנת המוניות, באזור של השאטלים וכלום. דן כבר לא שם. הוא הספיק להיעלם מהשדה. מושיק סוף סוף חזר אלי וסיפרתי לו מה היה. "אין לך ברירה. זה רק לחכות. הוא הרי יחזור מתישהו". עברו מספר שעות מורטות עצבים, עד שראינו אותו יוצא מרכב פרטי כחול ונכנס פנימה. הוא נפנף לנהגת שלום, ונכנס פנימה לטרמינל. "מהר. אחרי הרכב" האצתי במושיק. הוא הרי הגלגלים שלי באותו רגע.
הרכב הגיע לאזור המלונות ונכנס לחניון עובדים. דמות נשית ירדה מהרכב, ומיהרה פנימה למלון. נכנסתי ללובי, שומר על מרחק, עד שהגיעה הזדמנות להתקרב אליה בנוחות, ולקרוא את תג השם שלה. זה סיפר הרבה. היא סגנית מנהל המלון. מכאן יהיה קל לחשוף עליה יותר פרטים מאוחר יותר, אבל נכון לאותו יום אין לי מה לעשות שם יותר. חזרתי לתל אביב עם חצי סיפור, שממש לא נראה טוב בשביל דן.
עכשיו מגיע החלק שאולי הכי קשה עבור הלקוחות שלי וזה לשמור על איפוק. זה קשה ברמה בלתי אפשרית. המוח רוצה להתפוצץ, לדרוש תשובות, ומנגד, חייבים קודם הוכחה חותכת. בזמן שדן ביקר באילת היו רשומות ביומן שלוש פגישות שלא התקיימו. זה כנראה "הקוד" שלו לגיחה באילת. כל מה שצריך עכשיו זה שסימה תעקוב אחרי הרישומים עד להזדמנות הבאה.
עשרה ימים מאוחר יותר ההזדמנות הגיעה, אחרי שכל יום הייתי חייב להרגיע אותה שלא תתפרץ עליו. ביום המיועד של "הקוד", הימרתי וביחד עם חוקר מקומי חיכינו לו בשדה של אילת.
בצהריים הוא נחת. סגנית המנהל כבר חיכתה בחניון עם הרכב הכחול. הנשיקה שהחליפו בכניסה לא הייתה של שותפים עסקיים. עקבנו אחריהם למלון, והיעד הראשון שלהם היה חדר האוכל. הם אמנם לא נגעו אחד בשניה, אבל מבטים לא תמימים זוהו מעל למנה העיקרית. חצי שעה לאחר מכן, אני ומצלמה סמויה תיעדה אותם נכנסים יחד לאחד מחדרי המלון של הקומה העליונה. הם שהו שם יותר משעתיים עד שיצאו יחד.
עדכנתי את סימה. היו לי מספר ימים קודם להכין אותה לאפשרות של אמת כואבת, ולתכנן איתה את המהלכים הבאים מולו. הראשון יחכה לו באותו ערב כשיגיע כמו תמיד אחרי שהילדים ירדמו.
התרעות פיקוד העורף