במחקר החדש החליטו ויקלסקי ועמיתיו לבדוק את איברי היונים בחיפוש אחר רמזים מגנטיים. ואז הגיעה ההפתעה: האות החזק ביותר נמצא דווקא בכבד. כן, אותו איבר שבדרך כלל לא מקבל קרדיט על כישורי ניווט, מצא את עצמו במרכז החשד המדעי.
עם זאת, המצפן הפנימי שלהן השתבש בעיקר בימים מעוננים. הסיבה לכך היא שיונים אינן מסתמכות רק על השדה המגנטי: הן משתמשות גם בשמש כעזר ניווט. כשהשמש זמינה, יש להן תוכנית גיבוי. כשהשמיים אפורים, הכבד כנראה נכנס לתמונה.
המחקר, שפורסם בכתב העת Science, מציע לראשונה תאוריה שלמה יחסית על מעורבות תאי מערכת החיסון בחוש המגנטי. אלברט קאו, אקולוג התנהגותי מאוניברסיטת מסצ’וסטס בבוסטון שלא היה מעורב במחקר, אמר כי לא היה מעלה זאת על דעתו, אך לאחר ההסבר - הרעיון נשמע הגיוני. החוקרים מצאו כי אותם תאי חיסון ממוקמים סמוך לסיבי עצב בכבד. ייתכן שזו הדרך שבה "התחושה המגנטית" מועברת מהמקום המפתיע הזה אל המוח, ועוזרת ליונים לנווט.
ועדיין, המדע לא ממהר להכריז שהכבד הוא הווייז הרשמי של היונים. מומחים מחוץ למחקר מדגישים כי דרושות בדיקות נוספות כדי לאשר שהציפורים אכן מנווטות כך, וכדי להבין איך בדיוק האותות מגיעים למוח. בנוסף, תאים דומים נמצאו גם במקומות אחרים, כמו המקור והטחול.
ייתכן שהתשובה אינה אחת. יונים עשויות להשתמש בכמה שיטות במקביל, בהתאם למשימה: ניווט למרחקים ארוכים, זיהוי יעד מדויק או חזרה הביתה בתנאים קשים. כפי שכתבו מומחים במאמר מערכת מלווה, לפעמים חכם להחזיק יותר מדרך אחת לחזור הביתה בחושך. במילים אחרות, היונה אולי נראית כמו ציפור עירונית תמימה שמסתובבת בכיכר ומחפשת פירורים, אבל מתחת לנוצות מסתתרת מערכת ניווט ביולוגית שממשיכה לבלבל את המדענים. והפעם, החשוד המרכזי הוא לא העין, לא המקור ולא המוח - אלא הכבד.
התרעות פיקוד העורף