היא סיפרה כי בשנות ה-20 שלה התמודדה עם התמכרות לאלכוהול ולסמים, וכי כיום, בגיל 36, היא עדיין פיכחת. אך לדבריה, הפיכחות לא פתרה את כל הדחפים. בשנות ה-30 המשיכה להתמודד עם מערכות יחסים לא מתאימות ועם חיפוש אחר עוצמות מיניות שהפכו לעיתים לאובססיביות. "מין הרגיש פחות כמו הנאה ויותר כמו מרדף", כתבה.
ההשפעה הגופנית הגיעה מהר. היא ירדה במשקל, שאותו העלתה בהמשך, אך השינוי הבולט יותר היה במרחב המנטלי. "רעש האוכל" - המחשבות הבלתי פוסקות על מה לאכול, מתי וכמה - נעלם כמעט בן לילה. גם הקפה של הבוקר איבד מחשיבותו, והרעיון לעשן הפך דוחה.
ואז הגיעה שאלת המין. היא החלה לצאת עם גבר חדש וחששה שהתרופה תכבה לא רק את הדחפים ההרסניים, אלא גם את הניצוץ הבריא של הקשר החדש. בתחילה, לדבריה, התשוקה עדיין הייתה שם. אבל ככל שחלפו השבועות, משהו השתנה. המין לא הפך דוחה או לא נעים - אלא עמום. כאילו מישהו הנמיך את הווליום של שיר מוכר.
לאחר כחודש, היא הבינה שהתרופה אכן עובדת - אבל אולי לא כפי שרצתה. הכאוס נרגע, אבל יחד איתו נעלמה גם תחושת החיות. היא לא ידעה אם ריפאה כפייתיות, או פשוט טשטשה חלק חיוני מעצמה. גם בשיחות עם משתמשים אחרים מצאה תיאורים דומים: פחות תשוקה, פחות דחף, פחות עניין כללי. לא בהכרח דיכאון - אלא שטיחות רגשית. "לא שמח, לא עצוב, פשוט כלום", תיאר אחד מהם.
אחרי כשישה שבועות היא הפסיקה להשתמש בתרופה. בתוך זמן קצר, לדבריה, הרצון חזר - וגם ההבנה. הבעיה לא הייתה עצם התשוקה, אלא האופן שבו היא השתמשה בה כדי לברוח, לרצות או לחפש אישור.
המסקנה שלה הייתה שהתרופה לא ידעה להבחין בין רעב שמכלה אותה לבין תשוקה שמחיה אותה. סמגלוטייד השתיק את הרעש, אבל שקט אינו בהכרח שלווה. מאז, כתבה, היא מנסה להבין את הדחפים שלה בטיפול, לא למחוק אותם. כי אולי החופש האמיתי אינו להפסיק לרצות - אלא ללמוד מה הרצון מנסה לומר.
התרעות פיקוד העורף