בריאיון סיפרה טיגן כי המחסום הגדול ביותר עבורה לא היה רק חוסר ניסיון, אלא הומופוביה מופנמת. לדבריה, במשך שנים שמרה חלקים מזהותה לעצמה, ולא באמת הרגישה שמותר לה לרצות, להתנסות או להרגיש בנוח עם המיניות שלה. "פתאום אמרו לי שמותר לי לעשות את כל הדברים האלה שמעולם לא חשבתי שמותר לי", סיפרה. "הייתי במקום בלי שיפוט, וזה אפשר לי לעבד את הרגשות שלי ולא להיות כל כך מודאגת".
על הרגע שבו איבדה את בתוליה אמרה כי בזמן אמת כמעט לא הבינה עד הסוף מה קרה. רק לאחר מכן, כשהיא ורוברטס שכבו יחד ודיברו, היא קלטה את המשמעות. לדבריה, התחושה המרכזית הייתה הקלה גדולה. היא הבינה שחייה לא השתנו בבת אחת, ושלא הפכה פתאום לאדם אחר. "זה לא עניין ענק כמו שחושבים", הסבירה. "רק היבט אחד בחיים שלי השתנה מעט".
אבל כשנשאלה מה הרגע הזכור ביותר מאותה חוויה, היא לא דיברה על האקט עצמו. לדבריה, מה שנחרת בה היה שלב ה-aftercare - הטיפול הרגשי שאחרי. בכל מפגש בתוכנית, הסבירה, היה זמן לעיבוד: שיחה, חיבוק, בדיקה הדדית של התחושות והרגעה.
טיגן סיפרה כי דווקא השיחות והחיבוק לאחר מכן עזרו לה לא להסתבך במחשבות יתר סביב הקשר עם רוברטס. "זה אולי נשמע טיפשי", אמרה, "אבל מה שאני הכי זוכרת זה אותנו מתחבקות אחר כך, מדברות על איך אני מרגישה ואיך היא מרגישה, שוכבות שם, צוחקות ומתבדחות. זה החלק שאני הכי זוכרת".
עבור טיגן, החוויה לא הייתה רק "לאבד בתולים" מול מצלמות, אלא לפרק מחסום רגשי ישן. היא יצאה מהתוכנית לא כמי שהשתנתה לגמרי, אלא כמי שמרגישה פחות נעולה, פחות מפוחדת ויותר פתוחה למה שיבוא בהמשך.
התרעות פיקוד העורף