האב, שפרסם את הסיפור, סיפר כי הוא ומשפחתו עמדו לצאת לבילוי משפחתי. הם כבר היו בקצה שביל הגישה לביתם, בדרכם לתפוס רכבת, כאשר הוא היה עסוק בכיוון הרצועות והאבזמים בעגלה עבור הפעוט בן השנתיים. לדבריו, גבו היה מופנה לכביש, בעוד אשתו עמדה עם הפנים לכביש והשגיחה על בתם בת השלוש וחצי.
אלא שהתגובה של הילדה הייתה בכי והתפרצות זעם, והתגובה של האם הפתיעה אותו אפילו יותר. לדבריו, אשתו מיד הגנה על הילדה ושאלה אותו מדוע היה צריך "לנזוף בה". במקום להתמקד בהתנהגות המסוכנת של הפעוטה, היא החלה לכעוס עליו.
האב ניסה להסביר כי אי אפשר לאפשר לילדים לזרוק אבנים לכביש, גם אם באותו רגע לא הייתה מכונית חולפת. לדבריו, אבן שפוגעת ברכב עלולה לגרום לנזק, לעימות עם נהגים כועסים, ובמקרה חמור יותר גם לסכן אחרים. אשתו, מנגד, טענה כי היא כבר ראתה את הילדה זורקת כמה אבנים, ולדבריה היא עשתה זאת "רק כשלא היו מכוניות".
בעקבות העימות, החליטה האם לבטל את היציאה המשפחתית. בני המשפחה שבו לכיוון הבית, אך אז, לדבריו, היא הודיעה לו כי היא לוקחת את הילדים ויוצאת בלעדיו. האב נותר בבית ותהה אם הגזים בכך שנזף בבתו, או שמא תגובת אשתו הייתה מופרזת. התגובות נטו בבירור לטובתו. רבים קבעו כי הוא אינו אשם, והדגישו כי זריקת אבנים לכביש היא התנהגות שיש לעצור מיד - בלי קשר לשאלה אם באותו רגע נוסעות מכוניות. אחד המגיבים כתב כי "ללמד ילד לא לזרוק אבנים לכביש זה בהחלט משהו שצריך לעשות".
מגיבים אחרים תקפו את ההסבר של האם, שלפיו "כולם עשו דברים טיפשיים כילדים". לדבריהם, דווקא משום שילדים עושים דברים מסוכנים בלי להבין את ההשלכות, תפקיד ההורים הוא להציב גבולות ברורים. חלק מהתגובות אף תהו אם יש פרטים חסרים בסיפור, משום שתגובת האם נתפסה בעיני גולשים כחריגה במיוחד.
בסופו של דבר, הפוסט הפך לדיון רחב יותר על הורות: האם נזיפה קצרה ותקיפה במצב מסוכן היא תגובה לגיטימית, או שמא יש מקום לגישה רכה יותר גם כאשר מדובר בילד קטן? עבור רוב הגולשים, במקרה הזה התשובה הייתה ברורה: בטיחות קודמת לאי־נוחות רגעית, וילדים צריכים ללמוד כבר מגיל צעיר שיש מעשים שפשוט אסור לעשות.
התרעות פיקוד העורף