בטהובן, אחד המלחינים הגדולים בהיסטוריה, הלך לעולמו במרץ 1827, אחרי שנים של סבל פיזי לא פשוט. בחודשים האחרונים לחייו הוא היה מרותק למיטה, סבל מצהבת, נפיחות קשה בבטן ובגפיים, ובעיות נשימה. אבל עוד הרבה לפני הסוף, הוא התמודד עם מה שהיה עבורו כמעט גזר דין מקצועי ונפשי: אובדן שמיעה מתקדם.
הטרגדיה הזו הפכה לאחד הסיפורים הכי מוכרים בעולם המוזיקה. האיש שיצר כמה מהיצירות הגדולות אי פעם - איבד בהדרגה את היכולת לשמוע. לפי החוקרים, הבעיות התחילו כבר בשנות ה-20 לחייו, עם צפצופים באוזניים ורגישות לרעשים חזקים, ובהמשך הידרדרו עד לאובדן שמיעה תפקודי כמעט מלא סביב שנת 1818.
אבל בטהובן לא רצה שהסיפור הזה יישאר רק מיתוס עצוב. במסמך שכתב שנים לפני מותו, הוא ביקש מאחיו לחשוף לציבור את מצבו הרפואי. במילים אחרות: הוא רצה שיבינו מה קרה לו - לא רק כאמן מיוסר, אלא גם כחולה.
עכשיו, חוקרים ממכון מקס פלאנק בגרמניה ומוסדות נוספים ניסו להגשים את הבקשה הזו בצורה שבטהובן עצמו לא היה יכול אפילו לדמיין: ניתוח DNA מקווצות שיער שיוחסו לו. אז האם הם סוף סוף פתרו את תעלומת החירשות? לא בדיוק. ופה מגיע הקטע המבאס.
אבל כן נמצאו רמזים משמעותיים לגבי מצבו הבריאותי הכללי, ובעיקר לגבי הכבד שלו. לפי המחקר, בטהובן נשא גורמי סיכון גנטיים למחלת כבד, ובנוסף נמצאו עדויות לכך שנדבק בנגיף הפטיטיס B. יחד עם צריכת אלכוהול, שעל פי ההערכות הייתה משמעותית, השילוב הזה יכול היה לתרום בצורה רצינית להידרדרות מצבו ולמותו בגיל 56 בלבד.
וזה חשוב במיוחד, כי במשך שנים רצה סיפור אחר: הרעלת עופרת. ב-2007 פורסם ניתוח של קווצת שיער שיוחסה לבטהובן וטען כי ייתכן שעופרת הייתה גורם מרכזי במותו. זה נשמע הגיוני לתקופה ההיא, שבה אנשים שתו מכלים עם עופרת וגם טיפולים רפואיים מסוימים כללו שימוש בחומרים בעייתיים. רק שבהמשך התברר שהשיער ההוא בכלל לא היה של בטהובן - אלא של אישה לא מזוהה. כלומר, אחת התיאוריות הגדולות סביב מותו פשוט קיבלה ברקס רציני.
זה לא אומר משהו ישיר על בטהובן עצמו, אבל זה כן פותח חלון קטן ומסקרן לסוד משפחתי בן מאות שנים. כזה שלא היה מתגלה בלי גנטיקה מודרנית, וכזה שבטח אף אחד מבני המשפחה לא תכנן להשאיר לחוקרי העתיד.
בסופו של דבר, המחקר לא פתר את כל התעלומות. הוא לא הסביר סופית למה בטהובן התחרש, לא נתן תשובה חד-משמעית לבעיות העיכול שלו, ולא סגר הרמטית את סיבת המוות. אבל הוא כן צייר תמונה מורכבת יותר: אדם עם נטייה גנטית למחלת כבד, חשיפה לנגיף הפטיטיס B, אורח חיים שכנראה לא עשה לו הנחות - וסוד משפחתי קטן שנקבר בין התווים.
בטהובן ביקש שיום אחד יבינו את מחלותיו. כמעט 200 שנה אחר כך, המדע הצליח לענות לו רק חלקית. אבל בדרך הוא חשף משהו לא פחות מדהים: גם אחרי מאות שנים, לגוף, לשיער ול-DNA עדיין יש מה לספר.
התרעות פיקוד העורף