העובד ניסה לתת לקולגה שלו דיווח מסודר: מה קרה, מה צריך לדעת, מה חשוב להמשך. בקיצור, הדברים האלה שאולי לא הכי מרגשים בעולם, אבל כן יכולים להיות קריטיים כשיש מטופלים בתמונה. רק שהקולגה, כך לפי הפוסט, הייתה עסוקה לגמרי בטלפון.
מסמסת, צוחקת, מתעלמת - כאילו לא עומד מולה בן אדם שמנסה להעביר לה מידע מקצועי. בשלב מסוים הוא שאל אותה אם היא בכלל מקשיבה. והתשובה שלה? וואו. "לא ממש", היא ענתה לו. "אני עושה עכשיו קטע כזה שבו אני לא מקשיבה לדברים שלא מעניינים אותי, אז אתה די מבזבז את הנשימה שלך".
בום. משפט אחד, אפס מודעות עצמית, ומיליון עצבים. העובד, במקום להתפוצץ עליה במקום, ענה לה בקור רוח: "זה דיווח משמרת, אבל בסדר". ומאותו רגע החליט לשנות גישה. בלי דרמות, בלי נאומים, בלי לרדוף אחריה שתואיל בטובה להקשיב. בכל משמרת הוא פשוט בירך אותה ב"היי" עם השם שלה, העביר לה את המפתחות, והשאיר דיווח כתוב עם שמות המטופלים והפניה להערות במערכת התיעוד הרפואית/תרופתית. כלומר, מבחינתו: רצית לא להקשיב? אין בעיה. תקראי.
אבל אז הגיע הטוויסט שכל מי שעבד פעם עם אנשים מכיר מקרוב: אותה קולגה בדיוק פנתה אליו בטענות שהוא צריך "להשתפר" בדיווחי המשמרת שלו, כי היא אף פעם לא יודעת מה קורה במשמרת. כן, כן. אותה אחת שאמרה לו שהוא מבזבז את הנשימה שלו, פתאום גילתה שבלי דיווח מילולי - קצת קשה להבין מה קורה.
ולא רק זה: היא אפילו ביקשה ממנו לעמוד שם ולתת לה דיווח בעל פה. בדיוק אותו דיווח שהיא סירבה לשמוע קודם. הוא, מצדו, לא נשאר חייב: אמר לה לקרוא את ההערות במערכת ופשוט הלך. לדבריו, הוא לא הצליח להאמין לרמת החוצפה. "היא משהו אחר", כתב. הסיפור הזה היה יכול להישאר עוד פוסט קלאסי על קולגה בלתי נסבלת, כזאת שכל מקום עבודה מכיר לפחות אחת ממנה. אבל התגובות לקחו את זה למקום קצת יותר רציני - ובעיקר הרבה פחות מצחיק.
אחת המגיבות כתבה לו בצורה די ישירה: "רגע, אתם עובדים עם מטופלים. עם כל הכבוד לדרמה במשרד, הבטיחות שלהם קודמת לכל". לדבריה, גם אם הקולגה התנהגה בצורה מזעזעת, הדיווח חייב להימסר כמו שצריך. אם היא בוחרת לא להקשיב - זו כבר בעיה שלה, וזה משהו שאפשר לתעד, לדווח עליו ולתת לה לשאת באחריות. אבל אם יקרה משהו למטופל והיא תגיד שלא קיבלה דיווח, הטענה "היא עצבנה אותי בפעם הקודמת" לא בדיוק תחזיק מים.
וזו בדיוק הנקודה שהפכה את הפוסט לדיון רחב יותר: עד כמה מותר "להעניש" קולגה בעבודה כשיש אחריות מקצועית על הפרק? מצד אחד, ברור לגמרי למה הכותב התעצבן. אף אחד לא רוצה לעמוד מול מישהי שמזלזלת בו בפרצוף, ועוד בזמן פעולה חשובה. המשפט שלה היה לא רק לא מקצועי - הוא היה משפיל, ילדותי ומנותק. בטח כשמדובר בדיווח שנועד לוודא רצף טיפולי ולא סתם שיחת מסדרון על מה אכלו בצהריים.
מצד שני, ברגע שיש מטופלים בתמונה, המשחק משתנה. זו כבר לא רק מלחמת אגו בין עובדים. זו אחריות. וכשמדובר בבריאות, טיפול, תרופות או מצב רפואי - כל פרט קטן יכול להיות חשוב. הפתרון הנכון, לפי לא מעט מגיבים, הוא לא להפסיק לתת דיווח, אלא להפוך את זה לרשמי יותר: לתת דיווח ברור, לתעד שהוא נמסר, ואם הקולגה מתעלמת - לערב מנהל או אחראי משמרת. כי אם מישהו מסרב להקשיב לדיווח על מטופלים, זו לא "בעיה אישית". זו בעיית בטיחות.
התרעות פיקוד העורף