באמצע הערב, הבן של אותו אב שהשאיל את התקליטים התחיל לשתות יותר מדי. לא "קצת שמח", לא "זורם", אלא מהסוג שמתחיל לדבר שטויות בקול רם מדי, להיתקע על נושא אחד ולהרוס לכולם את האווירה. במקרה הזה, הנושא היה כמובן אותם תקליטים אבודים, שלכאורה כבר מזמן חזרו לבעליהם.
בשלב מסוים, הבחור התחיל להאשים את אחד הנוכחים בכך שגנב לאבא שלו את התקליטים. מה שהתחיל כמלמול שיכור הפך מהר מאוד לסצנה לא נעימה. הוא התעקש, התלהם, הרים את הטונים, ובגדול הפך ל"חבר הזה" שכולם מכירים: זה שאסור לתת לו עוד כוס, אבל איכשהו תמיד מקבל אחת.
כן, מדובר בגבר בוגר, בסוף שנות ה-20 לחייו, שנמצא במסיבה בשתיים וחצי לפנות בוקר - והחברים שלו התקשרו לאמא שלו כדי שתבוא לאסוף אותו. בשיחה הם הסבירו לה שהבן שלה שיכור, מתנהג בצורה בלתי נסבלת, עושה בלגן סביב סיפור ישן על תקליטים, ובגדול צריך שמישהו יבוא "לטפל באירוע". ואז הגיע רגע השיא.
בסביבות 2:30 בלילה, הדלת נפתחה, ואמא שלו נכנסה פנימה. לפי המספר, המבט על הפנים של הבחור כשהוא ראה אותה עומדת שם היה פשוט בלתי נשכח. רגע אחד הוא עוד היה באמצע נאום שיכורים על תקליטים של אבא שלו, וברגע הבא הוא חזר להיות ילד שקיבל מבט של "חכה שנגיע הביתה".
היא לא באה לנהל משא ומתן, לא לבקש הסברים ולא לשמוע גרסאות. היא באה לקחת את הבן שלה, שיכור ומביך, אחרי שחבריו כבר החליטו שאין דרך אחרת לעצור את האירוע. וכך, גבר בוגר מצא את עצמו מקבל נזיפה מאמא שלו ונאסף הביתה באמצע הלילה, מול כל החברים.
הלקח מהסיפור די פשוט: לפעמים שוט אחד יותר מדי יכול להחזיר אותך עשרים שנה אחורה. ואם אתה מתעקש להפוך מסיבה לזירת חקירה על תקליטים ישנים - אל תתפלא אם בסוף אמא שלך תוזמן למקום.
התרעות פיקוד העורף